צום, גלוקונאוגנזה וניצול דלקים

לאחר תחילת הצום משתנים מקורות האנרגיה בגוף. תרומת הגליקוגנוליזה לגלוקוז בדם פוחתת, ואילו גלוקונאוגנזה נעשית מרכזית יותר. במקביל, ליפוליזה מספקת חומצות שומן וגליצרול; הרקמות שונות ביכולתן לחמצן חומצות שומן ולהשתמש בגופי קטון.

שאלה 1: מקור הגלוקוז לאחר 48 שעות צום

גבר בן 24 עבר צום של 48 שעות. רמת הגלוקוז בדם שלו נותרה בטווח התקין. איזו מהדרכים הבאות היא המקור העיקרי לגלוקוז בדם בשלב זה של הצום?

  1. גליקוגנוליזה בכבד.
  2. גלוקונאוגנזה בכבד.
  3. ליפוליזה ברקמת השומן.
  4. סינתזת חלבונים בשריר.
  5. קטוגנזה בהפטוציטים.
פתרון

התשובה הנכונה היא (2) — גלוקונאוגנזה בכבד.

בצום של 48 שעות מאגרי הגליקוגן הכבדיים כבר דולדלו במידה ניכרת, ולכן הכבד מסתמך בעיקר על יצירת גלוקוז חדש ממקורות שאינם פחמימות: לקטאט, אלנין וחומצות אמינו גלוקוגניות נוספות, וגליצרול.

מדוע יתר התשובות אינן מתאימות?

  • (1) גליקוגנוליזה: חשובה בראשית הצום, אך תרומתה הולכת ויורדת ככל שמאגרי הגליקוגן מתדלדלים.
  • (3) ליפוליזה: משחררת חומצות שומן חופשיות וגליצרול. גליצרול יכול להזין גלוקונאוגנזה, אך ליפוליזה עצמה אינה מייצרת גלוקוז ישירות. חומצות שומן בעלות מספר זוגי של אטומי פחמן מפורקות ל־Acetyl-CoA, שאינו יכול לשמש מקור נטו לגלוקוז באדם.
  • (4) סינתזת חלבונים: בצום ממושך יש נטייה לפירוק חלבוני שריר, המאפשר שחרור חומצות אמינו ובהן אלנין, ולא להגברת סינתזת החלבונים.
  • (5) קטוגנזה: הכבד מייצר גופי קטון מדלק שמקורו בחומצות שומן, ובכך מספק מקור אנרגיה חלופי לרקמות; גופי הקטון אינם הופכים בעצמם לגלוקוז.
גרף סכמטי של מקורות הגלוקוז בדם לאורך צום: מקור תזונתי, גליקוגנוליזה וגלוקונאוגנזה

הערת דיוק לגבי המקור: שקף הפתרון (שקף 3) מציין התרוקנות מאגרי גליקוגן לאחר כ־24 שעות, ואילו הערות הדובר (שקפים 2–3) מתייחסות לכ־48 שעות. אלה קירובים שונים, ולא זמן סף אחיד לכל אדם. לעניין השאלה, לאחר 48 שעות צום הגלוקונאוגנזה היא המקור המרכזי לגלוקוז.


שאלה 2: פרוטאוליזה בשריר בצום ממושך ובסטרס ניתוחי

גבר בן 32 עבר ניתוח גדול במערכת העיכול ונמצא בצום ממושך. רמות האינסולין בפלזמה נמוכות, ורמות הקורטיזול גבוהות. איזה שינוי מטבולי מתרחש בשריר השלד בתגובה למצב זה?

  1. הגברת סינתזת חלבונים.
  2. הגברת פירוק חלבונים ליצירת אלנין וגלוטמין.
  3. הפחתת שחרור חומצות אמינו לדם.
  4. ניצול מוגבר של גלוקוז ליצירת אנרגיה.
  5. ירידה בגלוקונאוגנזה בכבד.
פתרון

התשובה הנכונה היא (2) — הגברת פירוק חלבונים ליצירת אלנין וגלוטמין.

השילוב של אינסולין נמוך ו־קורטיזול גבוה, בצום ממושך לאחר ניתוח, מעודד מצב קטבולי: פירוק חלבוני שריר (Proteolysis) ושחרור חומצות אמינו לדם.

מסלול התגובה:

  1. איתות הורמונלי: ירידת אינסולין ועליית קורטיזול מעודדות פירוק חלבונים.
  2. השריר משחרר אלנין וגלוטמין: האלנין מועבר לכבד ומשמש ליצירת גלוקוז במסגרת מעגל הגלוקוז–אלנין. גלוטמין יכול לשמש את הכליה לגלוקונאוגנזה ולייצור אמוניה, וגם לספק אנרגיה לתאי המעי והמערכת החיסונית.
  3. שמירת אספקת גלוקוז: בכבד ובכליה מתגברת יצירת הגלוקוז מחומרי מוצא שאינם פחמימות.

למה המסיחים שגויים? סינתזת חלבונים היא תהליך אנבולי (1); שחרור חומצות האמינו עולה ולא פוחת (3); השריר מפחית קליטת גלוקוז התלויה באינסולין ומסתמך יותר על חומצות שומן (4); וגלוקונאוגנזה בכבד עולה ולא יורדת (5), נוסף על כך שהתשובה עוסקת בכבד ולא בשינוי המבוקש בשריר.


שאלה 3: בחירת דלק לאחר צום לילה

גבר בריא בן 25 מתעורר בבוקר לאחר צום של כ־10 שעות. רמת הגלוקוז בדם תקינה, ורמות חומצות השומן החופשיות בדם מעט מוגברות. איזו מהרקמות הבאות משתמשת בעיקר בחומצות שומן כמקור אנרגיה במצב זה?

  1. המוח.
  2. תאי דם אדומים.
  3. מדולת הכליה.
  4. תאי β בלבלב.
  5. שריר שלד.
פתרון

התשובה הנכונה היא (5) — שריר שלד.

שריר השלד יכול לנצל חומצות שומן חופשיות באמצעות β-oxidation במיטוכונדריה. כך הוא חוסך גלוקוז לרקמות הזקוקות לו במיוחד, בעיקר בשעות צום.

ההבחנה בין הרקמות חשובה:

  • תאי דם אדומים: חסרי מיטוכונדריה, ולכן אינם מסוגלים לבצע חמצון בטא של חומצות שומן; הם תלויים בגליקוליזה.
  • המוח: במצב זה משתמש בעיקר בגלוקוז; לאחר צום ממושך מאוד תגדל תרומת גופי הקטון, אך לא חמצון ישיר משמעותי של חומצות שומן ארוכות־שרשרת.
  • מדולת הכליה: מסתמכת בעיקר על גלוקוז, בהתאם לאספקת החמצן המוגבלת יחסית.
  • תאי β בלבלב: אינם הרקמה המתאימה ביותר מבין החלופות, בהשוואה לשריר השלד.

BMI ומדידת הוצאה אנרגטית

מדד BMI הוא יחס בין משקל הגוף לריבוע הגובה. הוצאה אנרגטית ניתן להעריך בדרכים שונות: קלורימטריה עקיפה מבוססת על חילוף גזים בנשימה, בעוד שיטת Doubly Labeled Water (DLW) משמשת להערכת הוצאה אנרגטית כוללת בחיים הרגילים לאורך ימים.

שאלה 4: חישוב BMI וסיווג דרגת ההשמנה

גבר בן 45, גובהו 1.80 מטרים ומשקלו 99 ק״ג. לחץ הדם שלו $140/90\,\mathrm{mmHg}$, ורמות הטריגליצרידים בדם מוגברות. מהו ערך ה־BMI שלו, וכיצד מסווגת דרגת המשקל על פי ערך זה?

  1. $27.2$ — עודף משקל (Overweight).
  2. $29.6$ — עודף משקל (Overweight).
  3. $30.6$ — השמנת יתר דרגה 1 (Obesity Class I).
  4. $32.2$ — השמנת יתר דרגה 1 (Obesity Class I).
  5. $34.5$ — השמנת יתר דרגה 2 (Obesity Class II).
פתרון

התשובה הנכונה היא (3) — BMI של 30.6, השמנת יתר דרגה 1.

\[\mathrm{BMI}=\frac{\mathrm{Weight\ (kg)}}{\mathrm{Height\ (m)}^2} =\frac{99}{1.80^2}=\frac{99}{3.24}\approx30.6\]

סיווג ה־BMI למבוגרים:

BMI סיווג
$18.5$–$24.9$ משקל תקין
$25.0$–$29.9$ עודף משקל
$30.0$–$34.9$ השמנת יתר דרגה 1
$35.0$–$39.9$ השמנת יתר דרגה 2

דגש: לחץ דם וטריגליצרידים אינם משתנים המשמשים לחישוב BMI עצמו; הם פרטים קליניים נוספים שעשויים להעיד על סיכון מטבולי.


שאלה 5: DLW לעומת קלורימטריה עקיפה

חוקרת תזונה מעוניינת למדוד את חילוף החומרים של משתתפים במחקר ושוקלת שתי שיטות:

  • מים מסומנים כפול (Doubly Labeled Water, DLW).
  • קלורימטריה עקיפה (Indirect Calorimetry): מדידת צריכת חמצן והפרשת $\mathrm{CO_2}$ במעבדה.

איזו מהקביעות הבאות נכונה לגבי ההבדלים בין שתי השיטות?

  1. קלורימטריה עקיפה מודדת ישירות ייצור חום, בעוד ש־DLW מחשבת את ההוצאה האנרגטית מהפרשת חמצן־18 בלבד.
  2. DLW מודדת את סך ההוצאה האנרגטית היומית בתנאי חיים רגילים, בעוד שקלורימטריה עקיפה מודדת את קצב חילוף החומרים במנוחה או בתנאי מעבדה.
  3. בשיטת DLW יש למדוד את ריכוז החמצן בשאיפה ובנשיפה של הנבדק במשך 24 שעות.
  4. קלורימטריה עקיפה מבוססת על הפרש בין הפרשת $^2\mathrm{H}$ ו־$^{18}\mathrm{O}$ במים וב־$\mathrm{CO_2}$.
  5. שיטת DLW מספקת מידע על תרומת שומנים לעומת פחמימות לחילוף החומרים, בעוד שקלורימטריה עקיפה אינה עושה זאת.
פתרון

התשובה הנכונה היא (2).

DLW מאפשרת לאמוד את Total Energy Expenditure (TEE) בתנאי חיים רגילים לאורך כמה ימים, באמצעות מעקב אחר פינוי איזוטופים יציבים ממי הגוף. קלורימטריה עקיפה מבוססת על מדידת צריכת $\mathrm{O_2}$ ופליטת $\mathrm{CO_2}$, ומאפשרת הערכת קצב חילוף החומרים במהלך המדידה, למשל במנוחה במעבדה.

מאפיין DLW קלורימטריה עקיפה
בסיס המדידה פינוי $^2\mathrm{H}$ ו־$^{18}\mathrm{O}$ צריכת $\mathrm{O_2}$ ופליטת $\mathrm{CO_2}$
תוצאה עיקרית הערכת TEE לאורך ימים קצב הוצאה אנרגטית בעת המדידה
סביבה אופיינית תנאי חיים חופשיים מעבדה, אשפוז או מערכת מדידה מתאימה
הרכב הדלקים אינה מודדת ישירות RQ מאפשרת לחשב $RQ=V_{CO_2}/V_{O_2}$

לפי הנתונים המובאים בשקף הפתרון, RQ של חמצון פחמימות הוא בקירוב 1.0, ושל חמצון שומנים 0.7. לכן אפשרות (5) הופכת את היתרונות בין השיטות, ואפשרות (4) מייחסת לקלורימטריה עקיפה את עקרון הפעולה של DLW. קלורימטריה עקיפה אינה מדידה ישירה של חום, ולכן (1) שגויה גם היא.

טבלת השוואה מקורית מהמצגת בין DLW לקלורימטריה עקיפה: עיקרון, משך, תנאים ומנת נשימה

שאלה 6: עקרון הפעולה של מים מסומנים כפול

חוקרים בודקים את ההוצאה האנרגטית היומית הכוללת (TEE) של קבוצת נבדקים בתנאים חופשיים, ללא צורך באשפוז או בחדר מטבולי. הם נותנים לכל נבדק לשתות מים המסומנים באיזוטופים יציבים של מימן $^2\mathrm{H}$ וחמצן $^{18}\mathrm{O}$. איזה עיקרון פיזיולוגי עומד בבסיס שיטה זו?

  1. שיעור העלייה בריכוז הפחמן הדו־חמצני בפלזמה.
  2. ההבדל בין קצב הפרשת $^2\mathrm{H}$ במים לקצב הפרשת $^{18}\mathrm{O}$ במים וב־$\mathrm{CO_2}$.
  3. מדידת שחרור חום ישיר מהגוף באמצעות תרמוגרפיה.
  4. מדידת צריכת חמצן בנשימה באמצעות ספירומטר.
  5. מדידת שינוי ברמות לקטאט כתלות בפעילות גופנית.
פתרון

התשובה הנכונה היא (2).

לאחר שתיית מים המסומנים בשני איזוטופים יציבים, אפשר לעקוב אחר פינוים מן הגוף בדגימות כגון שתן או רוק:

  • $^2\mathrm{H}$ (דאוטריום): מתפנה בעיקר דרך מים.
  • $^{18}\mathrm{O}$: מתפנה דרך מים וגם דרך $\mathrm{CO_2}$.

לכן ההפרש בין קצבי הפינוי של שני הסמנים מאפשר להעריך את קצב ייצור ה־$\mathrm{CO_2}$, ולאחר מכן לחשב את ההוצאה האנרגטית הכוללת לפי ההנחות המתאימות.

הערת הדובר בשקף 12: כדי לבודד את התרומה של $\mathrm{CO_2}$, משווים בין פינוי החמצן המסומן (מים ופחמן דו־חמצני) לבין פינוי המימן המסומן (מים בלבד). זהו ההסבר הרעיוני; בחישוב המעשי נדרשות גם התאמות מתודולוגיות, ולכן אין לפרש זאת כחיסור נאיבי של שני ריכוזים בודדים.

הבחנה למבחן: קלורימטריה עקיפה מודדת חילוף גזים בנשימה; DLW מסיקה על יצירת $\mathrm{CO_2}$ ממדידת פינוי איזוטופים לאורך זמן.


אזורי הכבד ומסלולים מטבוליים

הדם הכבדי זורם מן הטריאדה הפורטלית אל הווריד המרכזי, ובדרך נוצר מפל חמצן בין האזורים השונים. בכבד מתרחשים גם מסלולי סינתזת גליקוגן, מטבוליזם של פרוקטוז ופירוק תרופות באמצעות אנזימי CYP450.

שאלה 7: אזורי הכבד, אספקת חמצן ונזק רעיל

במהלך מחקר על חילוף חומרים בכבד נמדדה רמת החמצן בסינוסואידים באזורים שונים של האונית. נמצא כי רמת החמצן גבוהה באזור הפורטלי ויורדת לקראת הווריד המרכזי. איזו מבין הקביעות הבאות היא הנכונה ביותר באשר למקור הדם ולתפקוד האזורים השונים?

  1. אזור 3 (המרכזי) הוא הראשון להיפגע בהרעלת פאראצטמול (Acetaminophen), מאחר שהוא מקבל את זרימת הדם הגבוהה ביותר והחמצון המרבי.
  2. זרימת הדם מתבצעת מן הווריד המרכזי לעבר הטריאדה הפורטלית, בניגוד לזרימת המרה.
  3. אזור 2 הוא העשיר ביותר במיטוכונדריות ולכן אחראי עיקרי לגלוקונאוגנזה.
  4. אזור 1 (הפורטלי) מקבל בעיקר דם מווריד השער ולכן רווי חמצן, בעוד אזור 3 (המרכזי) תלוי בעורק הכבד.
  5. אזור 1 (הפורטלי) מקבל דם הן מעורק הכבד והן מווריד השער ולכן עשיר בחמצן ובחומרי תזונה, בעוד אזור 3 (המרכזי) רגיש במיוחד להיפוקסיה.
פתרון

התשובה הנכונה היא (5).

באזור 1 (Periportal), הסמוך לטריאדה הפורטלית, מתערבבים דם עורקי עשיר בחמצן מן Hepatic artery ודם עשיר בחומרי תזונה מן Portal vein. הדם מתקדם לאורך הסינוסואידים לעבר הווריד המרכזי, ובמהלך המעבר נצרך חמצן. משום כך אזור 3 (Centrilobular) מקבל דם דל יותר בחמצן ורגיש יותר להיפוקסיה ולאיסכמיה.

איור אנטומי של אונית הכבד, אזורים 1 עד 3, טריאדה פורטלית ווריד מרכזי

הבחנות מהערות הדובר:

  • (1): חלק מן המשפט נכון — אזור 3 אכן פגיע להרעלת פאראצטמול — אך הנימוק שגוי. אזור 3 דל בחמצן ועשיר יחסית באנזימי CYP450, שמעורבים בהפיכת התרופה למטבוליט רעיל.
  • (2): כיוון זרימת הדם הוא מהטריאדה הפורטלית לווריד המרכזי; המרה מתקדמת בכיוון המנוגד, לעבר צינוריות המרה שבטריאדה.
  • (3): דווקא אזור 1 קשור במיוחד לתהליכים אירוביים כגון גלוקונאוגנזה וחמצון חומצות שומן, ולא אזור 2.
  • (4): הדם מעורק הכבד ומווריד השער מתערבב בסינוסואידים; עורק הכבד אינו מקור אספקה ייחודי לאזור 3.

הרכב הטריאדה הפורטלית: ענף של עורק הכבד, ענף של וריד השער וצינור מרה. שני כלי הדם מכניסים דם אל האונית, בעוד צינור המרה מנקז מרה החוצה. בהערות מופיע גם סדר גודל של כ־25% מאספקת הדם דרך העורק וכ־75% דרך וריד השער (מבחינת נפח זרימת הדם, לא בהכרח חלק יחסי מאספקת החמצן).

תרשים של חלוקת אזורי הכבד: תהליכים מטבוליים וסוגי פגיעה אופייניים לאזורים 1 עד 3

שאלה 8: השימוש הישיר ב־UDP-glucose

איזה מהתהליכים הבאים משתמש ישירות ב־UDP-glucose כחומר מוצא?

  1. פירוק גליקוגן (גליקוגנוליזה).
  2. סינתזת גליקוגן (גליקוגנזה).
  3. גלוקונאוגנזה.
  4. יצירת גופי קטון.
  5. פירוק חומצות שומן.
פתרון

התשובה הנכונה היא (2) — סינתזת גליקוגן (Glycogenesis).

UDP-glucose הוא צורה משופעלת של גלוקוז המשמשת כתורמת יחידות גלוקוז להארכת שרשרת גליקוגן. האנזים Glycogen synthase מעביר יחידת גלוקוז מ־UDP-glucose אל הקצה הלא־מחזר של שרשרת גליקוגן קיימת, תוך יצירת קשר $\alpha(1\rightarrow4)$.

סינתזת גליקוגן: העברת יחידת גלוקוז מ־UDP-glucose על ידי Glycogen synthase

חומרי המוצא של יתר התהליכים: גליקוגנוליזה מתחילה מגליקוגן ומשתמשת בפוספט אי־אורגני; גלוקונאוגנזה יכולה להשתמש בלקטאט, חומצות אמינו גלוקוגניות, גליצרול ופירובט; קטוגנזה משתמשת ב־Acetyl-CoA; ופירוק שומנים מתחיל מחומצות שומן.


שאלה 9: פרוקטוז והגברת סינתזת טריגליצרידים

לאחר שתיית משקה ממותק בפרוקטוז, נמדדת עלייה בולטת ברמות הטריגליצרידים בפלזמה. איזה מהגורמים הבאים מסביר בצורה הטובה ביותר את הנטייה של פרוקטוז לעודד יצירת שומן בכבד?

  1. פרוקטוז מעודד שחרור אינסולין חזק יותר מזה של גלוקוז.
  2. פרוקטוז מומר תחילה לגלוקוז־6־פוספט לפני פירוקו.
  3. פרוקטוז נכנס למסלול הגליקוליזה מתחת לנקודת הבקרה של האנזים Phosphofructokinase-1 (PFK-1).
  4. פירוק פרוקטוז מתרחש בעיקר ברקמת השריר.
  5. פרוקטוז חייב לעבור חמצון למניטול לפני כניסתו למסלול האנרגטי.
פתרון

התשובה הנכונה היא (3) — עקיפת נקודת הבקרה של PFK-1 בכבד.

בכבד, Fructokinase מזרחן פרוקטוז ל־Fructose-1-phosphate, ו־Aldolase B מפרק אותו ל־DHAP ולגליצראלדהיד. האחרון יכול להפוך ל־Glyceraldehyde-3-phosphate. כך תוצרי הפרוקטוז נכנסים למסלולי ניצול הטריוזות לאחר נקודת הבקרה המרכזית של PFK-1, מה שעשוי לעודד זרימת פחמן למסלולים התורמים לסינתזת טריגליצרידים.

\[\mathrm{Fructose}\xrightarrow{\mathrm{Fructokinase}}\mathrm{Fructose\!\!-\!1\!\!-\!phosphate} \xrightarrow{\mathrm{Aldolase\ B}}\mathrm{DHAP+Glyceraldehyde}\] מסלול המטבוליזם של פרוקטוז בכבד: Fructokinase, Aldolase B, DHAP ומעקף PFK-1

מדוע לא יתר התשובות? לפרוקטוז תגובה ישירה חלשה יחסית של הפרשת אינסולין לעומת גלוקוז (1); המסלול הכבדי העיקרי המתואר אינו מתחיל מהמרה ל־Glucose-6-phosphate (2); רוב המטבוליזם המתואר מתרחש בכבד ולא בשריר (4); ומניטול אינו שלב ביניים נדרש (5).


שאלה 10: השראת CYP450 והשפעתה על רמות תרופה

גבר בן 50 נוטל תרופה להורדת כולסטרול. בבדיקת דם רמות התרופה נמוכות מהצפוי. הרופא חושד שהמטופל נוטל במקביל תרופה אחרת שמגבירה את פעילות אנזימי Cytochrome P450 (CYP450) בכבד. מהי ההשפעה של השראת האנזימים הללו על התרופה הראשונה?

  1. האטת פירוק התרופה ועלייה ברמותיה בדם.
  2. פירוק מואץ של התרופה וירידה ברמותיה בדם.
  3. שינוי בהרכב החלבון שאליו התרופה נקשרת.
  4. עיכוב סינתזת כולסטרול על ידי הכבד.
  5. הצטברות של מטבוליטים רעילים עקב חוסר פירוק.
פתרון

התשובה הנכונה היא (2) — פירוק מואץ של התרופה וירידה ברמותיה בדם.

Enzyme induction היא עלייה בביטוי או בפעילות של אנזימים מטבוליים. בהנחת השאלה שהתרופה הראשונה היא סובסטרט של מסלול CYP450 שהושרה, השראה עשויה להביא לקצב מטבוליזם מוגבר, לפינוי מהיר יותר, לירידה בריכוז התרופה ולפגיעה אפשרית ביעילותה.

\[\mathrm{CYP450\ induction}\;\longrightarrow\; \mathrm{Metabolism\uparrow}\;\longrightarrow\; \mathrm{Drug\ concentration\downarrow}\]

הבחנה בין המסיחים:

  • (1) מתארת יותר את התוצאה האפשרית של עיכוב אנזימי CYP450.
  • (3) נוגעת לקשירה לחלבוני פלזמה, ואינה מנגנון ישיר של השראה אנזימטית.
  • (4) מתארת השפעה פרמקודינמית אפשרית של תרופה להורדת כולסטרול, ולא את השפעת האינטראקציה המתוארת.
  • (5) מתארת חוסר פירוק, בניגוד להשראה. בתרופות מסוימות פירוק מוגבר אכן עלול ליצור יותר מטבוליט רעיל, אך זו אינה הטענה שבמסיח.

סייג חשוב: לא כל התרופות להורדת כולסטרול תלויות במידה שווה באנזימי CYP450. זו התוצאה הצפויה לפי הנחת השאלה, כשהתרופה מתפנה במסלול אנזימטי שהושרה.

דור פסקל