תוכן העניינים:
- מכניקת מערכת הנשימה
- חילוף גזים והובלת גזים
- תרגול 3 - פעפוע גזים ויחס אוורור-זילוח
- יחס אוורור-זילוח
- נפחי ריאה, ספירומטריה ומכניקה נשימתית
- יחס אוורור-זילוח ודיפוזיה
- הובלת גזים, A-a gradient וגובה רב
- תרגול 4: השפעת אוורור על הגזים בנאדיות ושינוע גזים בדם
- השפעת אוורור על גזים בנאדיות
- שינוע חמצן בדם ותכולת חמצן
- שינוע פחמן דו־חמצני בדם
- יחס צריכת חמצן, ייצור פד״ח ואספקת חמצן
מכניקת מערכת הנשימה
- לחץ תוך־פלאורלי
- לחץ טרנספולמונרי
- $\mathrm{Palv}$ / $\mathrm{Ppl}$ / $\mathrm{Ptp}$
- שאיפה ונשיפה במחזור נשימתי
- Pneumothorax
- Equal Pressure Point
- Emphysema / מחלות חסימתיות
לפני השאלות: הכוחות והלחצים במערכת הנשימה
לפני שניגשים לשאלות, כדאי לסדר את הרעיון המכני שעליו נשען התרגול.
יש כוח אחד עיקרי שמושך או מתנגד לקריסה כלפי חוץ: האלסטיות של בית החזה. כלוב הצלעות לא “רוצה” לקרוס פנימה, ולכן הוא מתנגד לכוחות שמנסים למשוך את מערכת הנשימה פנימה:
- מתח פנים בנאדיות - אינטראקציה בין שכבת הנוזל הדקה בנאדית לבין האוויר, שיוצרת נטייה של הנאדית להיסגר.
- האלסטיות של הריאה עצמה - הריאה נוטה לחזור פנימה ולהתרוקן מאוויר.
- כוח הכבידה - בעמידה, הריאה נמשכת כלפי מטה, ולכן הלחץ והנפח אינם אחידים לגמרי בין אזורי הריאה השונים.
שני מושגים חשובים כאן הם אלסטיות ו־Compliance:
\[E = \frac{\Delta P}{\Delta V}\]אלסטיות מתארת את ההתנגדות של כלי או איבר להתרחבות.
\[C = \frac{\Delta V}{\Delta P}\]Compliance הוא המושג ההפוך: עד כמה קל להרחיב את האיבר עבור שינוי נתון בלחץ.
בתרגול עובדים בעיקר עם לחצים יחסיים לאטמוספירה. לכן:
- לחץ אטמוספרי בגובה פני הים הוא בערך $760\, \text{mmHg}$.
- כאשר אומרים $\mathrm{Palv} = 0$, הכוונה היא שהלחץ בנאדית שווה ללחץ האטמוספרי.
- כאשר אומרים $\mathrm{Ppl} = -5$, הכוונה היא שהלחץ הפלאורלי נמוך ב־$5\, \text{mmHg}$ או $5\,\ce{cmH_2O}$ מן האטמוספירה, לפי יחידות ההקשר.
לדוגמה, אם עובדים ביחס ל־$760\, \text{mmHg}$:
\[\mathrm{Ppl} = -5 \quad \Longleftrightarrow \quad \mathrm{Ppl} \approx 755\, \text{mmHg}\]הגרדיאנט שמכניס אוויר או מוציא אוויר תלוי בהפרש בין הלחץ בנאדיות לבין הלחץ האטמוספרי:
- אם $\mathrm{Palv} < \mathrm{Patm}$ - אוויר נכנס פנימה.
- אם $\mathrm{Palv} > \mathrm{Patm}$ - אוויר יוצא החוצה.
- אם $\mathrm{Palv} = \mathrm{Patm}$ - אין זרימת אוויר נטו.
שאלה 1: לחץ טרנספולמונרי
ההפרש, כלומר מפל הלחצים, בין הלחץ התוך־נאדיתי $\mathrm{Palv}$ לבין הלחץ התוך־פלאורלי $\mathrm{Ppl}$ מגדיר את מה?
- היענות הריאה
- היסטרזיס
- מתח פנים
- סורפקטנט
- לחץ טרנספולמונרי
פתרון
התשובה הנכונה היא (5).
ההפרש בין הלחץ בתוך הנאדיות לבין הלחץ בחלל הפלאורלי נקרא לחץ טרנספולמונרי:
\[\mathrm{Ptp} = \mathrm{Palv} - \mathrm{Ppl}\]כלומר:
\[\text{Transpulmonary Pressure} = \text{Alveolar Pressure} - \text{Pleural Pressure}\]בסוף נשיפה נינוחה:
\[\mathrm{Palv} = 0\] \[\mathrm{Ppl} = -5\]ולכן:
\[\mathrm{Ptp} = 0 - (-5) = +5 \, \mathrm{cmH_2O}\]הערך חיובי, ולכן יש כוח שמחזיק את הריאה פתוחה מול הכוחות שמנסים למוטט אותה פנימה: מתח הפנים בנאדיות, האלסטיות של הריאה וכוח הכבידה.
שאלה 2: לחץ תוך־פלאורלי באמצע שאיפה
הלחץ בחלל הפלאורלי $\mathrm{Ppl}$ של אישה בריאה בת 56, במצב מנוחה מיד לפני שאיפה, כלומר בקיבולת תפקודית שיורית (Functional Residual Capacity), שווה בערך:
\[\mathrm{Ppl} = -5 \, \mathrm{cmH_2O}\]מה יכול להיות הלחץ התוך־פלאורלי $\mathrm{Ppl}$ באמצע שאיפה?
- $+1$
- $+4$
- $0$
- $-3$
- $-6.5$
פתרון
התשובה הנכונה היא (5).
באמצע שאיפה הלחץ התוך־פלאורלי נעשה שלילי יותר.
במצב מנוחה, לפני השאיפה:
\[\mathrm{Ppl} = -5 \, \mathrm{cmH_2O}\]במהלך שאיפה הסרעפת מתכווצת ויורדת, בית החזה מתרחב, והפלאורה הפריאטלית נמשכת החוצה יחד עם בית החזה. בגלל שהפלאורה הוויצרלית צמודה לריאה, נוצר מתח גדול יותר במערכת והלחץ בחלל הפלאורלי יורד.
דרך נוחה להבין את זה היא לחשוב על הלחץ ביחס לאטמוספירה. אם האטמוספירה היא $760\, \text{mmHg}$, אז:
\[\mathrm{Ppl} = -5 \quad \Longleftrightarrow \quad 755\, \text{mmHg}\]באמצע שאיפה נפח בית החזה גדל, ולכן הלחץ יורד, למשל:
\[753.5\, \text{mmHg} \quad \Longleftrightarrow \quad \mathrm{Ppl} = -6.5\]לכן ערך מתאים באמצע שאיפה הוא:
\[\mathrm{Ppl} = -6.5 \, \mathrm{cmH_2O}\]התשובות החיוביות או האפס אינן מתאימות לשאיפה נינוחה תקינה, משום שבשאיפה רגילה הלחץ הפלאורלי אינו הופך לחיובי.
שאלה 3: שינוי בלחץ הפלאורלי מול שינוי בלחץ הנאדיתי
![]() | ![]() |
מדוע האיורים מראים שינוי בלחץ הפלאורלי ($\mathrm{Ppl}$) של כ־$1.5-2 \, \mathrm{cmH_2O}$, אך רק שינוי של $1 \, \mathrm{cmH_2O}$ בלחץ בתוך הנאדית ($\mathrm{Palv}$)? (תסתכלו למשל על השינוי בין D ל־A בתמונה למעלה)
- משום שהיענות הריאה (Compliance) גבוהה יותר מהיענות בית החזה.
- משום שהנאדיות פתוחות לזרימת אוויר, והתנועה של האוויר “מפרקת” חלק ממפל הלחצים שנוצר.
- משום שהסורפקטנט מקטין את מתח הפנים ובכך מונע מהלחץ הנאדיתי להשתוות ללחץ הפלאורלי.
- מדובר בטעות במדידה; בנשימה תקינה השינוי ב־$\mathrm{Palv}$ חייב להיות זהה לשינוי ב־$\mathrm{Ppl}$.
- הלחץ הפלאורלי תמיד גבוה יותר מהלחץ הנאדיתי בגלל חוק בויל.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
השינוי בלחץ הפלאורלי אכן משפיע על מערכת הנשימה. אם הנאדיות ונתיבי האוויר היו מערכת סגורה לחלוטין, היה אפשר לצפות שהשינוי ב־$\mathrm{Palv}$ יהיה דומה יותר לשינוי ב־$\mathrm{Ppl}$.
אבל בפועל, הנאדיות פתוחות לזרימת אוויר.
בשאיפה:
- הלחץ הפלאורלי נעשה שלילי יותר.
- גם הלחץ בנאדיות נעשה שלילי.
- אבל אוויר מתחיל להיכנס לנאדיות כבר במהלך השאיפה.
- כניסת האוויר מעלה את הלחץ בתוך הנאדיות ומאזנת חלק מהירידה בלחץ.
לכן הירידה ב־$\mathrm{Palv}$ קטנה יותר מהירידה ב־$\mathrm{Ppl}$.
בנשיפה:
- הלחץ בנאדיות נעשה חיובי.
- אוויר יוצא מהנאדיות.
- יציאת האוויר מפחיתה את הלחץ החיובי המצטבר בתוך הנאדיות.
לכן העלייה ב־$\mathrm{Palv}$ קטנה יותר מהשינוי ב־$\mathrm{Ppl}$.
העיקרון החשוב: כל עוד יש זרימת אוויר, הלחץ בתוך הנאדיות לא משתנה בדיוק כמו הלחץ הפלאורלי, כי האוויר הנכנס או היוצא “מפרק” חלק מהשינוי בלחץ.
מחזור נשימתי: מה קורה לאורך שאיפה ונשיפה?
בסוף נשיפה נינוחה, כלומר בתחילת מחזור נשימה חדש, אין תנועה נטו של אוויר:
\[\mathrm{Palv} = 0\] \[\mathrm{Patm} = 0\]כאשר מתחילה שאיפה, נפח בית החזה גדל. לפי הקשר בין לחץ לנפח, הגדלת הנפח מורידה את הלחץ בנאדיות:
\[\mathrm{Palv} \approx -1\]כעת יש מפל לחצים מן האטמוספירה אל הנאדיות, ולכן אוויר נכנס פנימה. במקביל, הלחץ הפלאורלי נעשה שלילי יותר, למשל:
\[\mathrm{Ppl} \approx -6.5\]ולכן הלחץ הטרנספולמונרי באמצע שאיפה יכול להיות:
\[\mathrm{Ptp} = \mathrm{Palv} - \mathrm{Ppl} = -1 - (-6.5) = +5.5\]בסוף שאיפה, האוויר כבר נכנס והלחץ הנאדיתי חוזר ל־0, ולכן הזרימה נעצרת.
בנשיפה נינוחה קורה התהליך ההפוך: השרירים ששימשו לשאיפה עוברים הרפיה, נפח בית החזה קטן, הלחץ בנאדיות עולה לערך חיובי קטן, ואוויר יוצא החוצה עד שהלחץ בנאדיות חוזר שוב ל־0.
נקודה חשובה מהתרגול: בגרף זרימת אוויר, הזרימה עולה לפיק ואז יורדת. הסיבה היא שלאורך השאיפה והנשיפה משתנים גם מפל הלחצים וגם התכונות המכניות של הריאה ובית החזה. ככל שהריאה מתמלאת יותר, ההתנגדות שלה להמשך התרחבות גדלה, ולכן הזרימה אינה נשארת קבועה.
שאלות 7-4: חזה אוויר טראומטי
שירן וחבר שלה היו בדרך למסיבה כאשר רכב פגע בהם פגיעה חזיתית. שירן לא הייתה חגורה ונזרקה מהרכב. כשהגיע צוות ההצלה היה ברור שיש לה פגיעה רב־מערכתית, כולל פגיעה חודרת לבית החזה עם חזה אוויר - Pneumothorax. היא חשה קוצר נשימה, וסטורציה הראתה ריווי חמצן של 85%. בחדר הלם בוצע צילום חזה שאישר תמט של הריאה השמאלית, ונקז חזה הוכנס לחלל החזה.
שאלה 4: לחץ פלאורלי בחזה אוויר
לאחר חזה אוויר טראומטי, הלחץ בחלל הפלאורלי משתווה ללחץ האטמוספרי:
\[\mathrm{Ppl} = 0\]מהו הלחץ התקין בחלל הפלאורלי בסוף נשיפה נינוחה (FRC), ומה המשמעות של לחץ פלאורלי השווה לאפס ($\mathrm{Ppl} = 0$)?
- תקין: $+5 \, \mathrm{cmH_2O}$. משמעות ה־0: לחץ שלילי קיצוני שגורם לניפוח יתר.
- תקין: $0 \, \mathrm{cmH_2O}$. משמעות ה־0: מצב פיזיולוגי תקין במנוחה.
- תקין: $-5 \, \mathrm{cmH_2O}$. משמעות ה־0: אובדן מפל הלחצים שמחזיק את הריאה פתוחה מול הנטייה האלסטית שלה להתכווץ.
- תקין: $-5 \, \mathrm{cmH_2O}$. משמעות ה־0: עלייה בהיענות הריאה שגורמת לכניסת אוויר מוגברת.
פתרון
תשובה נכונה היא (3).
הלחץ התוך־פלאורלי התקין הוא שלילי ביחס ללחץ האטמוספרי.
בסוף נשיפה נינוחה:
\[\mathrm{Ppl} \approx -5 \, \mathrm{cmH_2O}\]חשוב לא להתבלבל:
- $\mathrm{Ppl}$ הוא הלחץ התוך־פלאורלי, והוא שלילי במצב התקין.
- $\mathrm{Ptp}$ הוא הלחץ הטרנספולמונרי, והוא חיובי בסוף נשיפה נינוחה.
הלחץ הפלאורלי השלילי משקף את המתח המכני בין שתי נטיות מנוגדות:
- הריאה נוטה להתכווץ פנימה.
- בית החזה נוטה להתנגד לקריסה ולהתרחב החוצה.
- הנוזל הפלאורלי מאפשר לשתי שכבות הפלאורה להישאר צמודות זו לזו, כך שתנועת בית החזה מושכת גם את הריאה.
כאשר יש פגיעה חודרת לבית החזה, החלל הפלאורלי נפתח לאטמוספירה. לכן הלחץ הפלאורלי משתווה ללחץ האטמוספרי:
\[\mathrm{Ppl} = 0\]המשמעות היא שאובד הלחץ השלילי שמצמיד את הפלאורה הפריאטלית והפלאורה הוויצרלית ומחזיק את הריאה פתוחה.
שאלה 5: תמט ריאתי בחזה אוויר
מהו המנגנון העיקרי שגורם לתמט (Atelectasis) של הריאה בזמן חזה אוויר?
- כניסת אוויר לחלל הפלאורלי שיוצרת לחץ חיובי, מה שמאפשר לנטייה האלסטית של הריאה למשוך אותה החוצה.
- כניסת אוויר לחלל הפלאורלי המבטלת את הלחץ השלילי, מה שמאפשר לנטייה האלסטית של הריאה למשוך אותה פנימה.
- כניסת אוויר לחלל הפלאורלי שיוצרת לחץ שלילי, מה שמאפשר לנטייה האלסטית של הריאה למשוך אותה פנימה.
- כניסת אוויר לחלל הפלאורלי המבטלת את הלחץ החיובי, מה שמאפשר לנטייה האלסטית של הריאה למשוך אותה החוצה.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
חזה אוויר גורם לכניסת אוויר לחלל הפלאורלי.
כאשר אוויר נכנס לחלל הפלאורלי:
- הלחץ הפלאורלי מתאפס.
- הלחץ השלילי נעלם.
- האוויר מפריד בין הפלאורה הפריאטלית לפלאורה הוויצרלית.
- הנוזל הפלאורלי כבר לא מצליח להצמיד את שתי שכבות הפלאורה זו לזו.
ברגע שהריאה כבר אינה מוחזקת פתוחה על ידי הלחץ השלילי והחיבור המכני לבית החזה, היא “מתנהגת” לפי הנטייה האלסטית הטבעית שלה: להתכווץ ולהתרוקן מאוויר.
לכן נוצר תמט ריאתי.
שאלה 6: התרחבות בית החזה בחזה אוויר
מדוע בחזה אוויר בצד הפגוע, בית החזה נוטה דווקא להתרחב החוצה?
- בגלל הלחץ החיובי של האוויר שנכנס מהאטמוספירה ודוחף את הצלעות.
- כתגובה רפלקסיבית של שרירי בין־צלעיים (Intercostals) המנסים לפצות על אובדן החמצן.
- בגלל אובדן המשיכה פנימה שהפעילה הריאה; לבית החזה יש נטייה אלסטית טבעית להתרחב החוצה.
- כתוצאה מהצטברות נוזל פלאורלי (Hydrothorax) שדוחף את בית החזה.
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
במצב תקין, הריאה ובית החזה מחוברים מכנית דרך הצמדת שתי שכבות הפלאורה:
- הפלאורה הוויצרלית צמודה לריאה.
- הפלאורה הפריאטלית צמודה לבית החזה.
- הנוזל הפלאורלי מצמיד ביניהן.
כאשר אוויר נכנס לחלל הפלאורלי, ההצמדה בין הפלאורות מתבטלת. הריאה ובית החזה נפרדים זה מזה מבחינה מכנית.
לריאה יש נטייה טבעית להתכווץ פנימה, אבל לבית החזה יש נטייה אלסטית טבעית להתרחב החוצה. כאשר הריאה כבר אינה מושכת את בית החזה פנימה, הכוחות האלסטיים של בית החזה גורמים לו להתרחב.
לכן בחזה אוויר רואים גם:
- תמט של הריאה.
- התרחבות יחסית של בית החזה בצד הפגוע.
בתרגול הודגש שזה לא רק “אוויר שדוחף את הצלעות”, אלא בעיקר ניתוק מכני בין הריאה לבית החזה.
שאלה 7: מטרת הוואקום בחזה אוויר
מהו התפקיד הפיזיולוגי של הפעלת וואקום (לחץ שלילי) דרך נקז החזה?
- הקטנת ה־FiO2 בתוך הריאה הפגועה באופן אקטיבי.
- הגדלת ה־FiO2 בתוך הריאה הפגועה באופן אקטיבי.
- פינוי האוויר הכלוא ושחזור הלחץ החיובי כדי להצמיד מחדש את הפלאורה הוויצרלית לפריאטלית.
- פינוי האוויר הכלוא ושחזור הלחץ השלילי כדי להצמיד מחדש את הפלאורה הוויצרלית לפריאטלית.
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
מטרת הוואקום היא להוציא את האוויר מהחלל הפלאורלי ולהחזיר את הלחץ השלילי.
הוואקום:
- שואב את האוויר מהחלל הפלאורלי.
- משיב את הלחץ השלילי בחלל הפלאורלי.
- מאפשר לפלאורה הפריאטלית והפלאורה הוויצרלית להיצמד שוב.
- מחזיר את הקשר המכני בין בית החזה לריאה.
- מאפשר לריאה שהתמטה להתרחב ולחזור להשתתף באוורור.
כלומר, הנקז לא רק “מוציא אוויר”; הוא מנסה לשחזר את התנאים הפיזיולוגיים שמחזיקים את הריאה פתוחה.
שאלות 9-8: Equal Pressure Point
כדי שתהיה זרימת אוויר, צריך מפל לחצים מן הנאדיות, לאורך נתיבי האוויר, ועד ללחץ האטמוספרי מחוץ לפה.
בשאיפה, הלחץ הכי שלילי נמצא באזור הנאדיות, ונעשה פחות שלילי ככל שמתקרבים לפה. לכן אוויר זורם פנימה.
בנשיפה, הלחץ הכי חיובי נמצא באזור הנאדיות, ונעשה פחות חיובי ככל שמתקרבים לפה. לכן אוויר זורם החוצה.
לאורך נתיבי האוויר יש ירידת לחץ הדרגתית. ה־Equal Pressure Point היא הנקודה שבה הלחץ בתוך נתיב האוויר משתווה ללחץ שמחוץ לו, כלומר ללחץ הפלאורלי.
שאיפה ונשיפה מאומצת
עד עכשיו דובר בעיקר על שאיפה ונשיפה נינוחות. בנשימה מאומצת מופעלים שרירים נוספים ונוצרים לחצים גדולים בהרבה.
בשאיפה מאומצת עובדים, בין היתר:
- הסרעפת.
- השרירים הבין־צלעיים החיצוניים.
- שרירי עזר כמו Scalene ו־Sternocleidomastoid.
בנשיפה מאומצת עובדים, בין היתר:
- שרירי הבטן.
- השרירים הבין־צלעיים הפנימיים.
במהלך נשיפה מאומצת הלחץ הפלאורלי יכול להפוך לחיובי מאוד. כל עוד הלחץ בתוך נתיב האוויר גבוה יותר מהלחץ הפלאורלי, נתיב האוויר נשאר פתוח. אבל ככל שמתקדמים לכיוון הפה, הלחץ בתוך נתיב האוויר יורד.
לדוגמה:
\[\mathrm{Ppl} = +20\]אם באזור מסוים בנתיב האוויר:
\[\mathrm{P_{airway}} = +25\]אז:
\[\mathrm{P_{transairway}} = \mathrm{P_{airway}} - \mathrm{Ppl} = +25 - 20 = +5\]כלומר נתיב האוויר עדיין פתוח.
אבל אם בהמשך הדרך הלחץ בתוך נתיב האוויר יורד ל־$+15$:
\[\mathrm{P_{transairway}} = +15 - 20 = -5\]כאן הלחץ מבחוץ גדול מהלחץ מבפנים, ולכן יש נטייה לקריסה של נתיב האוויר.
שאלה 8: Equal Pressure Point
מה מתרחש בנתיבי האוויר בנקודת השתוות הלחצים (EPP) בזמן נשיפה מאומצת?
- הלחץ בתוך נתיב האוויר שווה ללחץ הפלאורלי, והכוח שמחזיק את נתיב האוויר פתוח מתאפס.
- הלחץ בתוך נתיב האוויר שווה ללחץ האטמוספרי, מה שגורם לזרימה מקסימלית.
- הלחץ בתוך הנאדיות משתווה ללחץ בקנה הנשימה, וזרימת האוויר נעצרת.
- הלחץ בתוך נתיב האוויר שווה ללחץ האטמוספרי, והכוח שמחזיק את נתיב האוויר פתוח מתאפס.
פתרון
התשובה הנכונה היא (1).
Equal Pressure Point, או EPP, היא הנקודה בנתיבי האוויר שבה הלחץ בתוך נתיב האוויר שווה ללחץ שמחוצה לו, כלומר ללחץ הפלאורלי.
בנקודה זו:
\[\mathrm{P_{transairway}} = \mathrm{P_{airway}} - \mathrm{P_{pleura}} = 0\]כלומר אין מפל לחץ שמחזיק את נתיב האוויר פתוח.
בנשיפה בכוח, הלחץ הפלאורלי יכול להפוך לחיובי. במצב כזה:
- בחלק הקרוב לנאדיות, הלחץ בתוך נתיב האוויר עדיין גבוה מהלחץ הפלאורלי.
- לכן $\mathrm{P_{transairway}}$ חיובי ונתיבי האוויר נשארים פתוחים.
- בנקודת ה־EPP הלחץ בתוך נתיב האוויר שווה ללחץ הפלאורלי.
- מעבר לנקודת ה־EPP, קרוב יותר לפה, הלחץ בתוך נתיב האוויר נמוך מהלחץ הפלאורלי.
- לכן $\mathrm{P_{transairway}}$ נעשה שלילי.
- מצב זה עלול לגרום להיצרות או התמוטטות של נתיבי האוויר.
באדם בריא, ה־EPP נמצא בדרך כלל בנתיבי אוויר גדולים יחסית, שבהם טבעות סחוס עוזרות למנוע התמוטטות.
לעומת זאת, אם ה־EPP נמצא בברונכיולים, שבהם אין טבעות סחוס, עלולה להתרחש התמוטטות של הברונכיולים ועלייה בתנגודת לזרימת האוויר.
שאלה 9: EPP במחלות חסימתיות
כיצד משתנה הדינמיקה של ה־EPP בחולה עם אמפיזמה (נפחת) בזמן נשיפה?
- ה־EPP זזה לכיוון הפה, מה שמקל על הוצאת האוויר.
- ה־EPP אינה משתנה, אך התנגדות נתיבי האוויר יורדת בגלל אובדן סחוס.
- ה־EPP זזה לכיוון הנאדיות (לנתיבי אוויר קטנים ללא סחוס), מה שמוביל לקריסת נתיבי אוויר ולכידת אוויר (Air Trapping).
- הלחץ הפלאורלי נשאר שלילי יותר, ולכן ה־EPP לעולם לא נוצרת.
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
במחלות ריאה חסימתיות, נקודת השתוות הלחצים יכולה לזוז לכיוון נתיבי אוויר קטנים יותר, קרוב יותר לנאדיות.
באמפיזמה:
- הריאה מאבדת חלק מהאלסטיות שלה.
- יש פחות elastic recoil.
- הלחץ שנוצר בנאדיות בזמן נשיפה בכוח נמוך יותר מאשר באדם בריא.
- לכן הלחץ בתוך נתיבי האוויר יורד מוקדם יותר לאורך הדרך החוצה.
- נקודת ה־EPP מתקרבת לנאדיות.
- אם היא מגיעה לברונכיולים, שאין בהם טבעות סחוס, הם עלולים להתמוטט.
בנוסף, באמפיזמה יש פגיעה בתמיכה המבנית של נתיבי האוויר, ולכן הם קורסים ביתר קלות.
באסתמה או במחלות חסימתיות אחרות:
- יש חסימה או היצרות של נתיבי האוויר.
- החסימה יוצרת ירידת לחץ גדולה מעבר לאזור החסום.
- לכן הלחץ בתוך נתיב האוויר מעבר לחסימה נמוך יותר.
- ה־EPP מתקרב לנאדיות.
- כאשר ה־EPP נמצא בברונכיולים, מתרחשת היצרות או התמוטטות שלהם.
התוצאה הסופית היא מעגל בעייתי:
- החולה מנסה לנשוף חזק יותר.
- הלחץ הפלאורלי נעשה חיובי יותר.
- הלחץ החיצוני על נתיבי האוויר גדל.
- נתיבי האוויר קורסים יותר.
- זרימת האוויר החוצה דווקא נחסמת יותר.
לכן במחלות חסימתיות, מאמץ נשיפתי חזק מדי עלול להחמיר את חסימת זרימת האוויר.
דגש קליני מהתרגול: במחלות חסימתיות, הקושי המרכזי הוא לרוב בהוצאת אוויר. לכן באסתמה, למשל, אפשר לשמוע צפצופים בעיקר בזמן נשיפה (expiratory wheezing). זה שונה ממחלות רסטריקטיביות, שבהן הבעיה המרכזית היא עצם ההתרחבות של הריאה.
חילוף גזים והובלת גזים
- FiO₂
- לחץ חלקי של חמצן
- חוק דלתון
- אוויר יבש מול אוויר מלוחח
- משוואת הגזים האלוואולרית
- RQ
- מון בלאן / גובה רב
לפני השאלות: אחוז חמצן לעומת לחץ חלקי
אחד הדגשים המרכזיים בתרגול הוא ההבדל בין האחוז היחסי של החמצן באוויר לבין הלחץ החלקי של החמצן.
האחוז היחסי של החמצן באוויר רגיל הוא בערך:
\[\mathrm{Fi}\ce{O2} = 0.21\]אבל הלחץ החלקי של החמצן תלוי גם בלחץ הכולל של תערובת הגזים:
\[\mathrm{P}\ce{O2} = \mathrm{Fi}\ce{O2} \times \mathrm{P_{total}}\]בגובה פני הים, באוויר יבש:
\[\mathrm{P}\ce{O2} = 0.21 \times 760 \approx 160\, \text{mmHg}\]כאשר האוויר נכנס לדרכי הנשימה, הוא עובר לחלוח (הוספת לחות). בטמפרטורת גוף, לחץ אדי המים הוא בערך:
\[\mathrm{P}_{\mathrm{H}_2\mathrm{O}} = 47\, \text{mmHg}\]לכן, באוויר מלוחח, הלחץ הזמין לשאר הגזים אינו $760$, אלא:
\[760 - 47 = 713\, \text{mmHg}\]זה הבסיס לכל השאלות הבאות.
שאלה 1: Fraction of Inspired Oxygen
נתון לחץ אטמוספרי רגיל בגובה פני הים, $760\, \text{mmHg}$, ואדם השואף אוויר רגיל. מהו ה־Fraction of Inspired Oxygen (FiO₂) של אוויר רגיל הנשאף לתוך הריאות?
- 0.12
- 0.21
- 0.47
- 0.79
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
אוויר רגיל מורכב בקירוב מ:
- 21% חמצן
- 79% חנקן
לכן ה־FiO₂, כלומר השבר היחסי של החמצן באוויר הנשאף, הוא:
\[\mathrm{Fi}\ce{O2} = 21\% = 0.21\]באותו אופן ניתן לומר ש־FiN₂ = 0.79.
דגש חשוב: שינוי גובה אינו משנה את אחוז החמצן באוויר באופן משמעותי. מה שמשתנה בגובה הוא הלחץ הברומטרי, ולכן משתנה גם הלחץ החלקי של החמצן.
שאלה 2: לחץ חלקי של חמצן באוויר יבש ובאוויר מלוחח
נתון לחץ אטמוספרי רגיל בגובה פני הים, $760\, \text{mmHg}$, ואוויר רגיל המורכב מ־21% חמצן ו־79% חנקן.
מהו הלחץ החלקי של החמצן באוויר יבש, ומהו הלחץ החלקי של החמצן באוויר מלוחח בתוך קנה הנשימה בטמפרטורת גוף?
- באוויר יבש: 160 ממ”כ; באוויר מלוחח: 150 ממ”כ
- באוויר יבש: 150 ממ”כ; באוויר מלוחח: 160 ממ”כ
- באוויר יבש: 100 ממ”כ; באוויר מלוחח: 150 ממ”כ
- באוויר יבש: 47 ממ”כ; באוויר מלוחח: 713 ממ”כ
פתרון
התשובה הנכונה היא (1).
לפי חוק דלתון, הלחץ החלקי של גז בתערובת שווה לפרקציה שלו כפול הלחץ הכולל.
באוויר יבש:
\[\begin{aligned} \mathrm{Pi}\ce{O2} &= \mathrm{Fi}\ce{O2} \times \mathrm{P}_{\mathrm{atm}} \\[10pt] &= 0.21 \times 760 = 159.6 \approx 160\, \text{mmHg} \end{aligned}\]כאשר האוויר נכנס לדרכי הנשימה הוא עובר לחלוח. בטמפרטורת גוף, לחץ אדי המים הוא כ־47 ממ”כ, ולכן נותר לשאר הגזים:
\[760 - 47 = 713\, \text{mmHg}\]לכן בקנה הנשימה:
\[\mathrm{Pi}\ce{O2} = 0.21 \times (760 - 47)\] \[\mathrm{Pi}\ce{O2} = 0.21 \times 713 = 149.7 \approx 150\, \text{mmHg}\]כלומר, הלחץ החלקי של החמצן יורד מ־160 ל־150 ממ”כ משום שאדי המים תופסים חלק מהלחץ הכולל הזמין לגזים האחרים.
שאלה 3: מסכת חמצן בריכוז 80%
אדם נושם דרך מסכה המחוברת לבלון חמצן. המסכה מספקת חמצן בריכוז 80%. מהם ה־FiO₂, ה־FiN₂, והלחץ החלקי של החמצן הנשאף באוויר יבש בגובה פני הים?
- FiO₂ = 0.21, FiN₂ = 0.79, PiO₂ = 160 ממ”כ
- FiO₂ = 0.80, FiN₂ = 0.20, PiO₂ = 608 ממ”כ
- FiO₂ = 0.50, FiN₂ = 0.50, PiO₂ = 380 ממ”כ
- FiO₂ = 0.80, FiN₂ = 0.20, PiO₂ = 150 ממ”כ
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
אם המסכה מספקת חמצן בריכוז 80%, אז:
\[\mathrm{Fi}\ce{O2} = 80\% = 0.80\]והחלק הנותר הוא בעיקר חנקן:
\[FiN_2 = 20\% = 0.20\]הלחץ החלקי של החמצן באוויר יבש בגובה פני הים מחושב כך:
\[\begin{aligned} Pi\ce{O2} &= \mathrm{Fi}\ce{O2} \times \mathrm{P_{atm}} \\[10pt] &= 0.80 \times 760 = 608\, \text{mmHg} \end{aligned}\]כלומר, האדם שואף כמעט פי 4 יותר חמצן מאשר באוויר רגיל יבש בגובה פני הים:
\[\frac{608}{160} \approx 3.8\]שימו לב: בשאלה זו נשאל על אוויר יבש, ולכן לא מחסירים $47\, \text{mmHg}$ של אדי מים. אם היו שואלים על אוויר מלוחח בקנה הנשימה, היה צריך לחשב:
\[0.80 \times (760 - 47)\]שאלה 4: משוואת הגזים האלוואולרית
אישה עם ריאות תקינות בגובה פני הים מונשמת עם חמצן בריכוז 50%. רמת הפד”ח בדם העורקי היא:
\[\mathrm{Pa} _\ce{CO2} = 40\, \text{mmHg}\]מהו הלחץ החלקי של החמצן בנאדיות, PAO₂, אם נתון ש־RQ = 0.8?
- כ־100 ממ”כ
- כ־150 ממ”כ
- כ־306 ממ”כ
- כ־608 ממ”כ
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
נשתמש במשוואת הגזים האלוואולרית:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} = \mathrm{Fi}\ce{O2} \times (\mathrm{P_{atm}} - \mathrm{P_{H_2O}}) - \frac{\mathrm{Pa} _\ce{CO2}}{RQ}\]נציב את הנתונים:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} = 0.50 \times (760 - 47) - \frac{40}{0.8}\]תחילה מחשבים את הלחץ הזמין לגזים אחרי הפחתת אדי המים:
\[760 - 47 = 713\]ולכן:
\[0.50 \times 713 = 356.5\]כעת מחשבים את השפעת הפד”ח:
\[\frac{40}{0.8} = 50\]ולכן:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} = 356.5 - 50 = 306.5\]כלומר:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} \approx 306\, \text{mmHg}\]הערך גבוה בהרבה מהערך הצפוי באדם שנושם אוויר חדר, משום שהאישה מקבלת חמצן בריכוז של 50% במקום 21%.
לשם השוואה, באדם בריא בגובה פני הים שנושם אוויר רגיל:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} = 0.21 \times (760 - 47) - \frac{40}{0.8}\] \[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} \approx 150 - 50 = 100\, \text{mmHg}\]כלומר, תשובה של כ־100 ממ”כ הייתה מתאימה יותר לאדם שנושם אוויר חדר, לא לאישה שמונשמת ב־50% חמצן.
שאלה 5: Respiratory Quotient
סטודנט לרפואה אוכל דיאטה רגילה ולכן יש לו:
\[RQ = 0.8\]איזה יחס בין צריכת חמצן לייצור פחמן דו־חמצני מתאים ל־RQ הנתון?
- O₂ = 4, CO₂ = 4
- O₂ = 5, CO₂ = 3
- O₂ = 5, CO₂ = 4
- O₂ = 5, CO₂ = 5
- O₂ = 6, CO₂ = 3
- O₂ = 6, CO₂ = 4
פתרון
התשובה הנכונה היא (3), כלומר C.
ה־Respiratory Quotient, או RQ, מוגדר כיחס בין כמות הפד”ח הנפלטת לבין כמות החמצן הנצרכת:
\[RQ = \frac{\ce{CO2}}{\ce{O2}}\]אם נתון:
\[RQ = 0.8\]נחפש יחס שבו:
\[\frac{\ce{CO2}}{\ce{O2}} = 0.8\]בתשובה הנכונה:
\[\ce{O2} = 5\] \[\ce{CO2} = 4\]ולכן:
\[\frac{4}{5} = 0.8\]זה מתאים לדיאטה רגילה, שבה ה־RQ הממוצע הוא בערך 0.8.
התרגול גם הדגיש ש־RQ יכול להשתנות לפי סוג הדיאטה:
| מקור אנרגיה עיקרי | RQ אופייני | משמעות כללית |
|---|---|---|
| פחמימות | $1.0$ | יחס קרוב ל־1:1 בין $\ce{CO2}$ שנפלט לבין $\ce{O2}$ שנצרך |
| דיאטה רגילה / מעורבת | $0.8$ | שילוב של פחמימות, שומנים וחלבונים |
| שומנים | $0.7$ | פחות $\ce{CO2}$ נפלט ביחס לחמצן שנצרך |
זו גם הסיבה שה־RQ מופיע במשוואת הגזים האלוואולרית: הלחץ האלוואולרי של חמצן אינו תלוי רק בכמה חמצן נכנס, אלא גם בכמה $\ce{CO2}$ מיוצר ונפלט כחלק מהמטבוליזם.
שאלה 6: חמצן בגובה רב - מון בלאן
הר מון בלאן, הפסגה הגבוהה ביותר באלפים הצרפתיים, נמצא בגובה של 15,771 רגל מעל פני הים. הלחץ הברומטרי שם הוא כ־420 ממ”כ.
מהו ה־FiO₂ באוויר האטמוספרי על הר מון בלאן, מהו הלחץ החלקי של החמצן באוויר מלוחח, וכיצד ערך זה משתווה לאוויר מלוחח בגובה פני הים?
- FiO₂ = 0.21; $\mathrm{P}\ce{O2}$ באוויר מלוחח ≈ 78 ממ”כ; נמוך משמעותית מגובה פני הים
- FiO₂ = 0.12; $\mathrm{P}\ce{O2}$ באוויר מלוחח ≈ 78 ממ”כ; דומה לגובה פני הים
- FiO₂ = 0.21; $\mathrm{P}\ce{O2}$ באוויר מלוחח ≈ 150 ממ”כ; זהה לגובה פני הים
- FiO₂ = 0.79; $\mathrm{P}\ce{O2}$ באוויר מלוחח ≈ 331 ממ”כ; גבוה מגובה פני הים
פתרון
התשובה הנכונה היא (1).
גם בגובה רב, הריכוז היחסי של החמצן באוויר האטמוספרי נשאר בערך אותו דבר:
\[\mathrm{Fi}\ce{O2} = 0.21\]כלומר, עדיין כ־21% מהאוויר הם חמצן.
מה שמשתנה הוא הלחץ הברומטרי. לכן הלחץ החלקי של החמצן יורד.
באוויר יבש על מון בלאן:
\[\mathrm{P}\ce{O2} = 0.21 \times 420 = 88.2\, \text{mmHg}\]אבל השאלה מבקשת אוויר מלוחח. לכן צריך להפחית את לחץ אדי המים:
\[\begin{aligned} \mathrm{P}\ce{O2} &= \mathrm{Fi}\ce{O2} \times (\mathrm{P_{atm}} - \mathrm{P_{H_2O}}) \\[10pt] &= 0.21 \times (420 - 47) \\[10pt] &= 0.21 \times 373 = 78.33 \end{aligned}\]כלומר:
\[\mathrm{P}\ce{O2} \approx 78\, \text{mmHg}\]לשם השוואה, בגובה פני הים באוויר מלוחח:
\[\begin{aligned} \mathrm{P}\ce{O2} &= 0.21 \times (760 - 47) \\[10pt] &= 0.21 \times 713 = 149.7 \approx 150\, \text{mmHg} \end{aligned}\]לכן הלחץ החלקי של החמצן באוויר מלוחח על מון בלאן נמוך משמעותית מזה שבגובה פני הים, אף על פי ש־FiO₂ נשאר 21%.
זה הדגש המרכזי: בגובה רב אין פחות “אחוזי חמצן” באוויר; יש פחות לחץ ברומטרי, ולכן פחות לחץ חלקי של חמצן.
שאלה 7: מסכת חמצן על המון בלאן
אדם המטפס על הר מון בלאן חש בקוצר נשימה כי גופו לא מקבל מספיק חמצן. האם חיבור למסכה המספקת חמצן בריכוז של FiO₂ = 80% יספק לו פחות, יותר או אותה כמות חמצן כמו שאיפת אוויר רגיל בגובה פני הים?
- פחות חמצן מאוויר רגיל בגובה פני הים
- אותה כמות חמצן כמו אוויר רגיל בגובה פני הים
- יותר חמצן מאוויר רגיל בגובה פני הים
- אי אפשר לדעת בלי לדעת את קצב הנשימה
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
על הר מון בלאן הלחץ הברומטרי הוא כ־420 ממ”כ. אם האדם מקבל חמצן בריכוז של 80%, נחשב את הלחץ החלקי של החמצן באוויר מלוחח:
\[\begin{aligned} \mathrm{P}\ce{O2} &= \mathrm{Fi}\ce{O2} \times (\mathrm{P_{atm}} - \mathrm{P_{H_2O}}) \\[10pt] &= 0.80 \times (420 - 47) \\[10pt] &= 0.80 \times 373 = 298.4 \end{aligned}\]כלומר:
\[\mathrm{P}\ce{O2} \approx 298\, \text{mmHg}\]באוויר רגיל מלוחח בגובה פני הים:
\[\mathrm{P}\ce{O2} = 0.21 \times (760 - 47) \approx 150\, \text{mmHg}\]לכן:
\[\frac{298.4}{149.7} \approx 2\]כלומר, מסכת חמצן בריכוז 80% על המון בלאן תספק בערך פי 2 יותר לחץ חלקי של חמצן לעומת שאיפת אוויר רגיל בגובה פני הים.
אפשר להבין את זה גם אינטואיטיבית:
- מון בלאן מוריד בערך בחצי את הלחץ הברומטרי ביחס לגובה פני הים.
- חמצן בריכוז 80% מעלה בערך פי 4 את ה־FiO₂ ביחס לאוויר רגיל.
- לכן התוצאה נטו היא בערך פי 2 יותר חמצן מבחינת לחץ חלקי.
תרגול 3 - פעפוע גזים ויחס אוורור-זילוח
פעפוע גזים:
- חוק Fick
- מפל לחצים חלקיים
- שטח פנים של ממברנה
- עובי/מרחק דיפוזיה
- מסיסות ומשקל מולקולרי
- חוק Henry
- גזים diffusion-limited מול perfusion-limited
- מעבר חמצן בזמן מאמץ
שאלה 1: גורמים המשפיעים על פעפוע גז
קצב הפעפוע של גז דרך ממברנה ביולוגית תלוי במפל הלחצים החלקיים $\Delta P$, בשטח הפנים $A$, במסיסות הגז $S$, במרחק הדיפוזיה $d$, ובמשקל המולקולרי של הגז $MW$.
איזה שינוי יגדיל את קצב הפעפוע של הגז דרך הממברנה?
- $\Delta P \uparrow$, $A \uparrow$, $S \uparrow$, $d \uparrow$, $MW \uparrow$
- $\Delta P \uparrow$, $A \uparrow$, $S \uparrow$, $d \uparrow$, $MW \downarrow$
- $\Delta P \uparrow$, $A \downarrow$, $S \uparrow$, $d \downarrow$, $MW \downarrow$
- $\Delta P \uparrow$, $A \uparrow$, $S \uparrow$, $d \downarrow$, $MW \uparrow$
- $\Delta P \uparrow$, $A \uparrow$, $S \uparrow$, $d \downarrow$, $MW \downarrow$
פתרון
התשובה הנכונה היא (5).
לפי חוק Fick, קצב הפעפוע של גז דרך ממברנה ביולוגית פרופורציונלי למפל הלחצים, לשטח הפנים ולמסיסות הגז, והפוך למרחק הדיפוזיה ולשורש המשקל המולקולרי:
\[D \propto \frac{\Delta P \cdot A \cdot S}{d \cdot \sqrt{MW}}\]לכן כדי להגביר את הפעפוע צריך:
- להגדיל את מפל הלחצים החלקיים, $\Delta P$.
- להגדיל את שטח הפנים, $A$.
- להגדיל את מסיסות הגז, $S$.
- להקטין את עובי/מרחק הדיפוזיה, $d$.
- להקטין את המשקל המולקולרי, $MW$.
כלומר:
\[\Delta P \uparrow, \quad A \uparrow, \quad S \uparrow, \quad d \downarrow, \quad MW \downarrow\]שאלה 2: נוסחת Fick בסימון נוסף
אפשר לנסח את אותו עיקרון גם כך:
\[V = \frac{(P_A - P_a) \cdot A \cdot D}{T}\]מה מתארת הנוסחה?
- נפח האוויר שנכנס לריאות בדקה אחת.
- קצב מעבר גז דרך הממברנה האלוואולרית-קפילרית, כתלות במפל לחצים, שטח פנים, מקדם פעפוע ועובי הממברנה.
- היחס בין אוורור לזילוח באזורי West.
- ריכוז החמצן הקשור להמוגלובין.
- לחץ החמצן באוויר יבש לפי חוק דלתון.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
הנוסחה מתארת את קצב מעבר הגז דרך ממברנה:
\[V = \frac{(P_A - P_a) \cdot A \cdot D}{T}\]כאשר:
| רכיב | משמעות |
|---|---|
| $V$ | קצב מעבר הגז בזמן |
| $P_A - P_a$ | מפל הלחצים החלקיים בין הנאדית לדם |
| $A$ | שטח הפנים הזמין לפעפוע |
| $D$ | מקדם הפעפוע של הגז |
| $T$ | עובי/מרחק הממברנה |
זה אותו רעיון של חוק Fick: ככל שמפל הלחצים ושטח הפנים גדולים יותר, הפעפוע יעיל יותר; וככל שהממברנה עבה יותר, הפעפוע איטי יותר.
דוגמה יישומית: בבצקת ריאות או ARDS, יש יותר נוזל או שכבה נוספת שהגז צריך לעבור דרכה. כלומר $T$ גדל, ולכן מעבר החמצן נעשה קשה יותר.
שאלה 3: חוק Henry וחמצן מומס בדם
נתון:
\[P_{a\ce{O2}} = 100 \, \mathrm{mmHg}\]מקדם המסיסות של חמצן בדם הוא:
\[0.003 \, \frac{\mathrm{mL\, \ce{O2}}}{100 \, \mathrm{mL\, blood} \cdot \mathrm{mmHg}}\]מהו ריכוז החמצן המומס בדם?
- $0.003 \, \mathrm{mL\, \ce{O2}}/100 \, \mathrm{mL\, blood}$
- $0.03 \, \mathrm{mL\, \ce{O2}}/100 \, \mathrm{mL\, blood}$
- $0.3 \, \mathrm{mL\, \ce{O2}}/100 \, \mathrm{mL\, blood}$
- $3 \, \mathrm{mL\, \ce{O2}}/100 \, \mathrm{mL\, blood}$
- $30 \, \mathrm{mL\, \ce{O2}}/100 \, \mathrm{mL\, blood}$
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
לפי חוק Henry, ריכוז גז מומס בנוזל שווה ללחץ החלקי של הגז כפול מקדם המסיסות שלו:
\[C_x = P_x \cdot \text{Solubility}\]לכן עבור חמצן:
\[[\ce{O2}] = P_{a\ce{O2}} \cdot \text{Solubility}\]נציב:
\[[\ce{O2}] = 100 \cdot 0.003 = 0.3\]כלומר:
\[\boxed{0.3 \, \mathrm{mL\, \ce{O2}}/100 \, \mathrm{mL\, blood}}\]או באותה משמעות:
\[\boxed{0.3 \, \mathrm{mL\, \ce{O2}}/dL \, \mathrm{blood}}\]הנקודה החשובה: החישוב הזה מתייחס רק לחמצן המומס בדם. הוא לא כולל חמצן שקשור להמוגלובין.
לכן הכמות הזו קטנה מאוד ביחס לכמות החמצן הכוללת בדם, ורוב החמצן בדם נישא כשהוא קשור להמוגלובין.
הערת ביניים: חוק Henry ובקבוק קולה
חוק Henry אומר שככל שהלחץ החלקי של גז מעל נוזל גבוה יותר, כך יותר גז יתמוסס בנוזל.
זו הסיבה שבבקבוק קולה סגור יש הרבה $\ce{CO2}$ מומס: הלחץ של הגז מעל הנוזל גבוה. כאשר פותחים את הבקבוק, הלחץ יורד, פחות $\ce{CO2}$ יכול להישאר מומס, והגז יוצא מהנוזל כבועות.
High pressure Low pressure
above liquid above liquid
┌──────────────────────┐ ┌──────────────────────┐
│ GAS • • • • • • • • │ │ GAS • • │
├──────────────────────┤ │ │
│ LIQUID │ │ │
│ • • • • │ │ │
│ • • • • • │ ├──────────────────────┤
│ • • • • │ │ LIQUID │
│ • • • • • │ │ • • │
│ • • • • │ │ │
│ more gas in solution │ │ less gas in solution │
└──────────────────────┘ └──────────────────────┘
אותו עיקרון עובד גם בדם: ככל שהלחץ החלקי של הגז גבוה יותר, כך ריכוז הגז המומס גבוה יותר.
שאלה 4: Perfusion-limited exchange
Considering the following diagram of gas exchange along the pulmonary capillary:
- Is the exchange process diffusion- or perfusion-limited? Why?
- Which gas follows this exchange process in the lungs?
מהי הפרשנות הנכונה לגרף?
- זה תהליך perfusion-limited; הגז משתווה מהר ללחץ האלוואולרי, ולכן ההגבלה היא זרימת הדם.
- זה תהליך diffusion-limited; הלחץ החלקי בדם אינו משתווה ללחץ האלוואולרי לאורך הקפילרה, ולכן ההגבלה היא יכולת הפעפוע.
- זה תהליך perfusion-limited; הגז אינו עובר בכלל דרך הממברנה.
- זה תהליך diffusion-limited; הגז משתווה מיד ללחץ האלוואולרי ולכן הדיפוזיה נפסקת מוקדם.
- אי אפשר לדעת מהגרף, כי אין משמעות לאורך הקפילרה.
פתרון
התשובה הנכונה היא (1).
זהו גרף של perfusion-limited exchange.
בגרף רואים שהלחץ החלקי של הגז בדם הקפילרי, $\mathrm{Pa}$, עולה במהירות ומשתווה כבר בתחילת הקפילרה ללחץ החלקי של הגז בנאדית, $\mathrm{P\scriptstyle{A}}$.
מרגע שה־$\mathrm{Pa}$ משתווה ל־$\mathrm{P\scriptstyle{A}}$, אין יותר מפל לחצים משמעותי בין הנאדית לדם, ולכן מעבר הגז בדיפוזיה כמעט נעצר. כלומר, הדיפוזיה עצמה אינה הגורם המגביל. כדי להעביר עוד גז צריך להביא עוד דם “חדש” שעדיין לא הגיע לשיווי משקל עם האוויר האלוואולרי.
לכן ההגבלה היא זרימת הדם דרך הקפילרה - כלומר perfusion-limited.
דוגמאות:
- הדוגמה הקלאסית בספרים היא Nitrous Oxide - $\ce{N2O}$, שמשתווה מהר מאוד ללחץ האלוואולרי ולכן מוגבל בעיקר על ידי הפרפוזיה.
- גם חמצן - $\ce{O2}$ מתנהג כך בתנאים רגילים: הוא מגיע לשיווי משקל עם האוויר האלוואולרי בערך בשליש הראשון של הקפילרה.
- במצבים פתולוגיים, כמו עיבוי ממברנת הנשימה או מאמץ קשה, $\ce{O2}$ עלול להפוך חלקית ל־diffusion-limited.
לעומת זאת, Carbon Monoxide - $\ce{CO}$ הוא הדוגמה הקלאסית ל־diffusion-limited exchange, כי הוא נקשר בחוזקה להמוגלובין ולכן הלחץ החלקי החופשי שלו בדם נשאר נמוך, והוא אינו משתווה ל־$\mathrm{P\scriptstyle{A}}$ לאורך הקפילרה.
שאלה 5: Perfusion-limited exchange
בגרף אחר של חילוף גזים לאורך הקפילרה הריאתית, הלחץ החלקי של הגז בדם עולה מהר מאוד ומשתווה ללחץ החלקי של הגז בנאדית כבר בתחילת הקפילרה.
איזו תשובה מתארת נכון את התהליך?
- זהו תהליך diffusion-limited, כי מפל הלחצים נשמר לכל אורך הקפילרה.
- זהו תהליך perfusion-limited, כי הגז משתווה מהר ללחץ האלוואולרי, ולכן כמות הגז שתעבור תלויה בעיקר בכמות הדם שמגיעה.
- זהו תהליך diffusion-limited, כי הגז נקשר בחוזקה להמוגלובין ואינו מופיע כגז מומס.
- זהו תהליך שאינו קשור לדיפוזיה או לפרפוזיה.
- זהו תהליך שבו הגז לא יכול לעבור את הממברנה.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
זהו גרף של perfusion-limited exchange.
בתהליך כזה הגז עובר מהר מהנאדית לדם, עד שהלחץ החלקי בדם משתווה ללחץ החלקי בנאדית:
\[P_{gas, blood} \approx P_{gas, alveolus}\]כאשר הלחצים משתווים, מפל הלחצים נעלם:
\[\Delta P = 0\]ולכן אין יותר כוח מניע לדיפוזיה באותו דם שכבר עבר איזון.
כדי להעביר עוד גז, צריך להביא דם חדש שעדיין לא עבר איזון. לכן ההגבלה היא לא הדיפוזיה דרך הממברנה אלא זרימת הדם, כלומר הפרפוזיה.
הדוגמה הקלאסית היא Nitrous Oxide - $\ce{N2O}$, משום שהוא אינו נקשר בדם כמעט בכלל ונשאר חופשי בתמיסה, ולכן הלחץ החלקי שלו עולה מהר ומשתווה מהר ללחץ בנאדית.
גם $\ce{O2}$ ו־$\ce{CO2}$ מתנהגים לרוב כ־perfusion-limited בריאה תקינה.
שאלה 6: חמצן בזמן מאמץ ותפוקה לבבית מוגברת
A 32-year-old medical student has a fourfold increase in cardiac output during strenuous exercise.
Which curve on the figure most likely represents the changes in $\ce{O2}$ tension that occur as blood flows from the arterial end to the venous end of the pulmonary capillaries in this student?
איזו עקומה מתאימה למצב של מאמץ גופני קשה?
- A
- B
- C
- D
- E
פתרון
התשובה הנכונה היא (5) - עקומה E.
במנוחה, הדם הוורידי המעורב שנכנס לקפילרות הריאה מגיע עם לחץ חלקי של חמצן בערך:
\[P_{v\ce{O2}} \approx 40 \, \mathrm{mmHg}\]ובריאה תקינה הוא מגיע לשיווי משקל עם האוויר האלוואולרי, בערך:
\[\ce{P_{A\ce{O2}}}\approx 100 \, \mathrm{mmHg}\]בדרך כלל זה קורה כבר בשליש הראשון של הקפילרה. לכן עקומה B מתארת את המצב התקין במנוחה.
במאמץ קשה קורים שני דברים חשובים:
- התפוקה הלבבית עולה, ולכן הדם עובר מהר יותר דרך הקפילרות הריאתיות. כלומר יש פחות זמן לדיפוזיה.
- הרקמות צורכות יותר חמצן, ולכן הדם הוורידי המעורב שחוזר לריאות מתחיל מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בערך $25 \, \mathrm{mmHg}$ ולא $40 \, \mathrm{mmHg}$.
לכן העקומה המתאימה צריכה:
- להתחיל נמוך יותר, סביב $25 \, \mathrm{mmHg}$.
- לעלות לאורך הקפילרה.
- להגיע כמעט לשיווי משקל רק לקראת הקצה הוורידי של הקפילרה.
זה מתאים לעקומה E.
הטעות הקלאסית היא לבחור D כי גם היא מגיעה מאוחר לשיווי משקל. אבל D מתחילה סביב $40 \, \mathrm{mmHg}$, ולכן היא לא מתאימה למאמץ קשה, שבו הדם הוורידי המעורב חוזר עני יותר בחמצן.
יחס אוורור-זילוח
- אוורור דקתי, $\dot V$
- תפוקה לבבית, $\dot Q$
- יחס $\dot V/\dot Q$
- Shunt
- Dead Space
- V/Q mismatch
- West zones
- השפעת תנוחת הגוף על פיזור האוורור והזילוח
שאלה 7: אוורור דקתי לעומת תפוקה לבבית
מה ההבדל בין “תפוקה ריאתית” לבין תפוקה לבבית?
- שתיהן מתארות נפח דם שיוצא מהלב בדקה, אך ביחידות שונות.
- “תפוקה ריאתית” היא למעשה אוורור דקתי: נפח האוויר היוצא מהריאות בדקה; תפוקה לבבית היא נפח הדם היוצא מהלב בדקה.
- תפוקה לבבית היא $VT \times RR$, ואוורור דקתי הוא $SV \times HR$.
- אוורור דקתי מתאר רק חמצן, ותפוקה לבבית מתארת רק פחמן דו־חמצני.
- אין קשר בין שני המושגים ולכן אין משמעות ליחס ביניהם.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
כאשר מדברים על זרם של נוזל או גז, מודדים נפח ליחידת זמן, בדרך כלל ליטר לדקה.
במערכת הנשימה, המונח המדויק אינו “תפוקה ריאתית” אלא אוורור דקתי - Minute Ventilation.
האוורור הדקתי הוא נפח האוויר שנכנס ויוצא מהריאות במשך דקה:
\[MV = \dot V = VT \times RR\]כאשר:
- $VT$ הוא Tidal Volume - נפח האוויר בכל נשימה.
- $RR$ הוא Respiratory Rate - מספר הנשימות בדקה.
לעומת זאת, תפוקה לבבית היא נפח הדם שיוצא מהלב במשך דקה:
\[CO = \dot Q = SV \times HR\]כאשר:
- $SV$ הוא Stroke Volume - נפח הדם שיוצא בכל פעימה.
- $HR$ הוא Heart Rate - מספר פעימות הלב בדקה.
שני המדדים חשובים כי בריאה מתרחשים במקביל שני זרמים:
- זרם אוויר, $\dot V$
- זרם דם, $\dot Q$
היחס ביניהם הוא:
\[\frac{\dot V}{\dot Q}\]וזהו יחס האוורור-זילוח.
שאלה 8: דני אחרי ניתוח - שתי סיבות לירידת סטורציה
דני שוכב במיטת בית החולים שלושה ימים ברצף לאחר ניתוח החלפת מפרק ירך. הוא לא ביצע תרגילי נשימה ולא קיבל תרופות מדללות דם. כעת הוא מוריד סטורציה ומתנשף (במקור מתנשם), אך אין לו עליית חום.
מהן שתי אפשרויות סבירות, עם שני מנגנונים שונים של יחס אוורור-זילוח?
- תמט ריאתי שגורם ל־Shunt, ותסחיף ריאתי שגורם ל־Dead Space.
- תמט ריאתי שגורם ל־Dead Space, ותסחיף ריאתי שגורם ל־Shunt.
- שתי האפשרויות הן רק בעיה בדיפוזיה דרך הממברנה, ללא קשר ל־$\dot V/\dot Q$.
- שתי האפשרויות הן עלייה תקינה ביחס $\dot V/\dot Q$ ולכן אינן מסבירות ירידת סטורציה.
- מדובר בהכרח בדלקת ריאות, כי אין מנגנון אחר שמוריד סטורציה אחרי ניתוח.
פתרון
התשובה הנכונה היא (1).
אצל דני יש שתי אפשרויות שכיחות, וכל אחת פוגעת ביחס אוורור-זילוח בדרך אחרת.
אפשרות ראשונה: תמט ריאתי - Shunt
בגלל שכיבה ממושכת וחוסר נשימות עמוקות, חלק מהנאדיות יכולות להתרוקן מאוויר באופן חלקי או מלא. זה נקרא תמט ריאתי - Atelectasis.
במצב כזה:
- האוורור לאזור יורד: $\dot V \downarrow$.
- הדם עדיין יכול לזרום דרך הנימים באזור: $\dot Q$ נשמר או אפילו יחסית גבוה.
- לכן היחס יורד:
מצב כזה נקרא Shunt.
כלומר, הדם עובר דרך הריאות אבל לא מתחמצן היטב, כי הנאדיות באזור אינן מאווררות. הדם העני בחמצן חוזר ללב השמאלי ומתערבב עם דם מחומצן מאזורים תקינים, ולכן הסטורציה יורדת.
אפשרות שנייה: תסחיף ריאתי - Dead Space
בגלל שכיבה ממושכת וללא מדללי דם, עלול להיווצר קריש בוורידי הגוף. הקריש יכול לעלות דרך הלב הימני לעורקי הריאה ולחסום ענף ריאתי - Pulmonary Embolism.
במצב כזה:
- הנאדיות באזור עדיין מאווררות: $\dot V$ תקין.
- אבל הדם לא מגיע לאזור או מגיע פחות: $\dot Q \downarrow$.
- לכן היחס עולה מאוד:
כאשר אין זילוח כלל, זה מתנהג כמו Dead Space: יש אוורור, אבל אין דם שיעבור שחלוף גזים.
אם יש זילוח חלקי, זה נקרא V/Q mismatch עם יחס גבוה.
שאלה 9: האם אצל אדם בריא יש חוסר איזון ביחס אוורור-זילוח?
אצל אדם בריא, בעמידה ובמנוחה, האם יש אזורים בריאות שבהם יחס האוורור-זילוח אינו אחיד?
- לא. אצל אדם בריא היחס $\dot V/\dot Q$ זהה בכל חלקי הריאה.
- כן. בפסגת הריאה היחס נוטה להיות גבוה יותר, ובבסיס הריאה היחס נוטה להיות נמוך יותר.
- כן. בפסגת הריאה היחס תמיד שווה לאפס, ובבסיס הריאה היחס תמיד אינסופי.
- לא. יחס $\dot V/\dot Q$ משתנה רק במחלות.
- כן. אבל השינוי נובע רק משינוי ב־$Fi\ce{O2}$ בין חלקי הריאה.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
גם אצל אדם בריא יש הבדלים אזוריים ביחס $\dot V/\dot Q$, בעיקר בגלל כוח המשיכה.
בעמידה:
- בפסגת הריאות גם האוורור וגם הזילוח נמוכים, אבל הזילוח נמוך יותר באופן יחסי. לכן היחס $\dot V/\dot Q$ גבוה יותר.
- בבסיס הריאות גם האוורור וגם הזילוח גבוהים, אבל הזילוח גבוה יותר באופן יחסי. לכן היחס $\dot V/\dot Q$ נמוך יותר.
הסיבה לכך היא שכוח המשיכה משפיע חזק מאוד על זרימת הדם בריאות.
בנוסף, יש הבדלים בלחץ הפלאורלי לאורך הריאה:
- בפסגה הלחץ הפלאורלי שלילי יותר, ולכן הנאדיות מנופחות יותר כבר בסוף נשיפה.
- בבסיס הלחץ הפלאורלי פחות שלילי, ולכן הנאדיות פחות מנופחות בסוף נשיפה.
נאדיות בבסיס מתחילות את השאיפה מנקודה טובה יותר על עקומת ההיענות, ולכן הן מקבלות יותר אוורור בזמן השאיפה. למרות זאת, הזילוח בבסיס גדל עוד יותר מהאוורור, ולכן היחס $\dot V/\dot Q$ בבסיס נמוך יחסית.
שאלה 10: West zones ומפלי לחצים
איזה תיאור מתאים נכון לאזורי West בריאה של אדם עומד?
- Zone 1: $P_A > P_a > P_v$, יחס $\dot V/\dot Q > 1$, מתנהג יותר כמו Dead Space חלקי.
- Zone 2: $P_a > P_A > P_v$, יחס $\dot V/\dot Q \approx 1$, שחלוף גזים יעיל יחסית.
- Zone 3: $P_a > P_v > P_A$, יחס $\dot V/\dot Q < 1$, מתנהג יותר כמו Shunt חלקי.
- כל התשובות נכונות.
- אף תשובה אינה נכונה.
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
אזורי West מוגדרים לפי היחסים בין שלושה לחצים:
- $\mathrm{P\scriptstyle{A}}$ - לחץ האוויר בנאדית.
- $\mathrm{Pa}$ - לחץ הדם בעורק הריאתי.
- $P_v$ - לחץ הדם בווריד הריאתי.
Zone 1
ב־Zone 1:
\[P_A > P_a > P_v\]הלחץ בנאדית גבוה מלחץ הדם בכלי הדם, ולכן כלי הדם עלולים להיות מעוכים. יש יותר אוורור ביחס לזילוח:
\[\frac{\dot V}{\dot Q} > 1\]לכן האזור מתנהג יותר כמו Dead Space חלקי.
במצב תקין Zone 1 כמעט לא קיים או קטן מאוד, והוא יכול להופיע למשל כאשר יש לחץ נאדיתי גבוה מאוד או לחץ דם ריאתי נמוך מאוד.
Zone 2
ב־Zone 2:
\[P_a > P_A > P_v\]זרימת הדם תלויה בעיקר במפל בין לחץ הדם העורקי לבין לחץ האוויר בנאדית:
\[\text{Perfusion Pressure} = P_a - P_A\]באזור זה היחס בין אוורור לזילוח קרוב יותר לאידיאלי:
\[\frac{\dot V}{\dot Q} \approx 1\]Zone 3
ב־Zone 3:
\[P_a > P_v > P_A\]זרימת הדם תלויה בעיקר במפל בין העורק לווריד:
\[\text{Perfusion Pressure} = P_a - P_v\]בבסיס הריאה יש הרבה זילוח, ולעיתים הזילוח גבוה יותר מהאוורור באופן יחסי:
\[\frac{\dot V}{\dot Q} < 1\]לכן האזור מתנהג יותר כמו Shunt חלקי.
שאלה 11: לחצי חמצן ופחמן דו־חמצני באזורי West
כיצד צפויים להשתנות $\mathrm{P_\ce{O2}}$ ו־$\mathrm{P} _\ce{CO2}$ בדם הקפילרי לפי אזורי West ומצבי הקיצון?
- ב־Dead Space מלא אין דם שעובר שחלוף גזים, והנאדית דומה לאוויר הנשאף: $\mathrm{P_\ce{O2}}$ גבוה ו־$\mathrm{P} _\ce{CO2}$ נמוך מאוד.
- ב־Shunt מלא הדם דומה לדם ורידי סיסטמי: $\mathrm{P_\ce{O2}}$ נמוך ו־$\mathrm{P} _\ce{CO2}$ גבוה.
- ב־Zone 2 השחלוף תקין יחסית, ולכן $\mathrm{P_\ce{O2}}$ סביב $100 \, \mathrm{mmHg}$ ו־$\mathrm{P} _\ce{CO2}$ סביב $40 \, \mathrm{mmHg}$.
- ב־Zone 3 השחלוף חלקי יותר ודומה ל־Shunt חלקי.
- כל התשובות נכונות.
פתרון
התשובה הנכונה היא (5).
אפשר לחשוב על זה כרצף בין שני מצבי קיצון:
Dead Space מלא
יש אוורור, אבל אין זילוח. לכן אין דם שעובר שחלוף גזים באזור הזה. הנאדית דומה יותר לאוויר הנכנס אליה:
\[P\ce{O2} \approx 150 \, \mathrm{mmHg}\] \[P\ce{CO2} \approx 0 \, \mathrm{mmHg}\]Zone 1
יש מעט זילוח, ולכן יש שחלוף חלקי בלבד. האזור מתנהג כמו Dead Space חלקי:
\[\frac{\dot V}{\dot Q} > 1\]Zone 2
זהו האזור שבו היחס מאוזן יותר, ולכן שחלוף הגזים תקין יחסית:
\[P\ce{O2} \approx 100 \, \mathrm{mmHg}\] \[P\ce{CO2} \approx 40 \, \mathrm{mmHg}\]Zone 3
יש הרבה זילוח יחסית לאוורור. לכן האזור מתנהג יותר כמו Shunt חלקי:
\[\frac{\dot V}{\dot Q} < 1\]הדם שיוצא מהאזור יהיה פחות מחומצן ועם יותר $\ce{CO2}$ בהשוואה לאזור עם שחלוף אידיאלי.
Shunt מלא
יש זילוח בלי אוורור. הדם עובר באזור בלי שחלוף גזים משמעותי, ולכן הוא דומה לדם ורידי סיסטמי:
\[P\ce{O2} \approx 40 \, \mathrm{mmHg}\] \[P\ce{CO2} \approx 45 \, \mathrm{mmHg}\]שאלה 12: West zones באדם שוכב על הגב
אבי סובל מדלקת ריאות קשה, שוכב על הגב ומונשם. כאשר שואבים נוזל מהריאות דרך צינור ההנשמה, יוצאות הפרשות סמיכות ומוגלתיות.
אנטומית, איפה יהיו אזורי West בריאות שלו?
- כמו בעמידה: Zone 1 בפסגת הריאה, Zone 2 באמצע, Zone 3 בבסיס.
- בשכיבה על הגב: Zone 1 בחזה הקדמי, Zone 2 באמצע, Zone 3 בחזה האחורי.
- בשכיבה על הגב: Zone 1 בחזה האחורי, Zone 2 באמצע, Zone 3 בחזה הקדמי.
- אין West zones באדם מונשם.
- Zone 3 תמיד נמצא רק בפסגת הריאות.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
West zones נקבעים לפי כוח המשיכה, לא לפי שמות קבועים כמו “פסגה” ו”בסיס” בלבד.
כאשר אדם עומד או יושב:
- Zone 1 נמצא יותר בחלק העליון/פסגת הריאה.
- Zone 2 באמצע.
- Zone 3 בבסיס הריאה.
אבל כאשר אדם שוכב על הגב, הציר החשוב הוא קדמי-אחורי:
- החזה הקדמי הוא האזור העליון יחסית לכוח המשיכה - ולכן מתאים יותר ל־Zone 1.
- האזור האמצעי מתאים ל־Zone 2.
- החזה האחורי הוא האזור התחתון יחסית לכוח המשיכה - ולכן מתאים יותר ל־Zone 3.
כלומר בשכיבה על הגב:
\[\text{Anterior chest} \rightarrow \text{Zone 1}\] \[\text{Middle chest} \rightarrow \text{Zone 2}\] \[\text{Posterior chest} \rightarrow \text{Zone 3}\]שאלה 13: למה הפיכה על הבטן משפרת סטורציה ב־ARDS?
השעה 02:00. אבי מונשם בטיפול נמרץ עם:
\[Fi\ce{O2} = 100\%\]אבל הסטורציה שלו היא רק 70%. הצוות הופך אותו על הבטן, וכעבור כמה דקות הסטורציה משתפרת ל־93%.
מה ההסבר הפיזיולוגי הסביר ביותר?
- הפיכה על הבטן מעלה את $Fi\ce{O2}$ מעל 100%.
- הפיכה על הבטן משנה את פיזור כוח המשיכה, כך שיותר דם זורם לאזורים מאווררים יותר, ולכן יחס $\dot V/\dot Q$ משתפר.
- הפיכה על הבטן מבטלת לחלוטין את הדלקת בריאות.
- הפיכה על הבטן גורמת להפסקת זרימת הדם לריאות ולכן פחות דם לא מחומצן חוזר ללב.
- הפיכה על הבטן משפיעה רק על הדופק ולא על שחלוף הגזים.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
ב־ARDS או בדלקת ריאות קשה, הריאות יכולות להיות מלאות בהפרשות ונוזל. כאשר המטופל שוכב על הגב לאורך זמן, ההפרשות שוקעות לאזורים התחתונים יותר לפי כוח המשיכה - כלומר לחלקים האחוריים של הריאות.
באותו זמן, גם זרימת הדם הריאתית נוטה להיות גבוהה יותר באזורים התחתונים לפי כוח המשיכה. לכן נוצר מצב בעייתי:
- החלק האחורי מקבל הרבה דם.
- אבל הוא מלא יותר בהפרשות ולכן פחות מאוורר.
- כלומר יש הרבה $\dot Q$ אבל מעט $\dot V$.
- זה מחמיר Shunt או V/Q mismatch נמוך.
כאשר הופכים את המטופל על הבטן, החלק שהיה קדמי ונקי יחסית מהפרשות נעשה כעת החלק התחתון מבחינת כוח המשיכה. לכן יותר דם זורם עכשיו לאזור שמאוורר טוב יותר.
התוצאה היא שיפור ביחס:
\[\frac{\dot V}{\dot Q}\]ולכן הסטורציה יכולה להשתפר.
חשוב: ההפיכה על הבטן לא מרפאת את הדלקת עצמה באופן מיידי. היא משפרת זמנית את חלוקת האוורור והזילוח, ולכן יכולה לשפר חמצון.
השאלות הבאות מבוססות רעיונית על שאלות החזרה מהספר ועל נושאי התרגולים.
נפחי ריאה, ספירומטריה ומכניקה נשימתית
שאלה 1: מה ניתן למדוד בספירומטריה?
איזה מהמדדים הבאים ניתן למדוד ישירות באמצעות Spirometry?
- Residual Volume - RV
- Functional Residual Capacity - FRC
- Total Lung Capacity - TLC
- Vital Capacity - VC
- Physiologic Dead Space
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
ספירומטריה מודדת אוויר שנכנס ויוצא דרך הפה. לכן היא יכולה למדוד VC, שאינו כולל RV. לעומת זאת RV אינו יוצא מהריאות, ולכן כל קיבולת שכוללת אותו, כמו FRC או TLC, אינה נמדדת ישירות בספירומטריה.
\[\mathrm{VC = IRV + VT + ERV}\]ולכן התשובה היא Vital Capacity.
שאלה 2: חסר סורפקטנט בפג
פג שנולד בשבוע 25 מפתח קוצר נשימה, נשימה מהירה וכחלון. מה צפוי במצב של Neonatal Respiratory Distress Syndrome?
- עלייה בהיענות הריאה
- קריסה של נאדיות קטנות
- יחס לציטין/ספינגומיילין גדול מ־2
- לחץ חמצן עורקי תקין סביב 100 ממ״כ
- ירידה במתח הפנים בנאדיות
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
הבעיה המרכזית היא חסר Surfactant. בלי סורפקטנט, מתח הפנים בנאדיות עולה, בעיקר בנאדיות קטנות, ולכן הן נוטות לקרוס.
לפי חוק לפלס:
\[P = \frac{2T}{r}\]כאשר $T$ עולה או $r$ קטן, הלחץ הדרוש לשמירת הנאדית פתוחה עולה. לכן חסר סורפקטנט גורם לירידת compliance, עלייה בעבודת הנשימה, תמט נאדיות והיפוקסמיה.
שאלה 4: אסתמה וגזים בדם
נער בזמן התקף אסתמה קשה מציג צפצופים, כחלון ונשימה מהירה. גזים בדם: \(\mathrm{Pa} _\ce{O2}=60\, \mathrm{mmHg},\quad \mathrm{Pa}\ce{CO2}=30\, \mathrm{mmHg}\) איזו קביעה היא הסבירה ביותר?
- יחס $FEV_1/FVC$ צפוי לעלות
- באזורים החסומים יחס $\mathrm{V/Q}$ צפוי לעלות
- ה־$\mathrm{Pa}\ce{CO2}$ נמוך בגלל היפר־ונטילציה בתגובה להיפוקסמיה
- ה־$\mathrm{RV}$ צפוי לרדת
- אין הפרעה חסימתית כי הפד״ח נמוך
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
באסתמה יש חסימה בדרכי אוויר ולכן $FEV_1$ יורד יותר מ־$FVC$, כך שהיחס $FEV_1/FVC$ יורד. יש גם לכידת אוויר ולכן RV עולה. באזורים חסומים האוורור יורד ולכן $\mathrm{V/Q}$ נמוך. ה־$\mathrm{Pa} -\ce{CO2}$ יכול להיות נמוך בשלב שבו החולה עדיין עושה היפר־ונטילציה בגלל היפוקסמיה. עלייה ב־$\mathrm{Pa} _\ce{CO2}$ באסתמה קשה היא סימן מדאיג לעייפות נשימתית.
שאלה 6: מה נכון בזמן שאיפה?
איזה משפט נכון לגבי שאיפה רגילה?
- הלחץ התוך־פלאורלי נעשה חיובי
- הלחץ התוך־נאדיתי גבוה מהאטמוספרי
- הלחץ התוך־פלאורלי נעשה שלילי יותר
- נפח הריאות קטן מתחת ל־FRC
- אין מפל לחצים בתחילת השאיפה
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
בשאיפה הסרעפת מתכווצת, נפח בית החזה גדל, והלחץ התוך־פלאורלי נעשה שלילי יותר. הלחץ התוך־נאדיתי יורד מעט מתחת ללחץ האטמוספרי ולכן אוויר נכנס. בסוף השאיפה $\mathrm{P_{alv}}$ חוזר להשתוות לאטמוספרה ואז אין זרימה נטו.
שאלה 7: איזה נפח נשאר אחרי נשיפה רגילה?
איזה נפח או קיבולת נשארים בריאות לאחר נשיפה רגילה של Tidal Volume?
- Tidal Volume
- Vital Capacity
- Expiratory Reserve Volume
- Residual Volume
- Functional Residual Capacity
- Total Lung Capacity
פתרון
התשובה הנכונה היא (5).
לאחר נשיפה רגילה הריאות אינן ריקות. הנפח שנשאר בסוף נשיפה נינוחה הוא FRC.
\[\mathrm{FRC = ERV + RV}\]זהו נפח שיווי המשקל של מערכת ריאה־בית חזה בסוף נשיפה רגילה.
שאלה 8: חישוב ERV
לנבדק נמדדו: \(\mathrm{VC}=5.0\, \mathrm{L},\quad \mathrm{IC}=3.5\, \mathrm{L},\quad \mathrm{FRC}=2.5\, \mathrm{L}\) מהו ERV?
- $0.5 \, \mathrm{L}$
- $1.0 \, \mathrm{L}$
- $1.5 \, \mathrm{L}$
- $2.5 \, \mathrm{L}$
- $3.5 \, \mathrm{L}$
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
הקשר החשוב הוא:
\[\mathrm{VC = IC + ERV}\]לכן:
\[\mathrm{ERV = VC - IC} = 5.0 - 3.5 = 1.5\, \mathrm{L}\]הנתון FRC אינו נחוץ לפתרון הישיר, אבל הוא קשור דרך $\mathrm{FRC=ERV+RV}$.
שאלה 9: זרימת דם בריאות בעמידה
באדם עומד, איפה זרימת הדם הריאתית היא הגבוהה ביותר?
- בפסגה, בגלל קרבה ללב
- בבסיס, בגלל השפעת כוח המשיכה על הלחץ ההידרוסטטי
- שווה בפסגה ובבסיס
- בבסיס היא נמוכה יותר כי הלחץ הנאדיתי גבוה מהעורקי
- בפסגה, כי יחס $\mathrm{V/Q}$ שם גבוה
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
כוח המשיכה מעלה את הלחץ ההידרוסטטי בכלי הדם בבסיס הריאה, ולכן מפל הלחצים בין העורק לווריד גדול יותר בבסיס. לכן הזילוח גבוה יותר בבסיס. בפסגה יחס $\mathrm{V/Q}$ גבוה יותר, אבל זה בגלל שהזילוח נמוך יחסית יותר מהאוורור, לא בגלל שיש יותר דם.
שאלה 10: עקומת לחץ־נפח
בעקומת לחץ־נפח של ריאה ובית חזה, מה מייצג השיפוע של העקומה?
- Resistance
- Compliance
- Dead Space
- Diffusion Capacity
- Airway Flow
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
השיפוע של עקומת לחץ־נפח הוא compliance:
\[C = \frac{\Delta V}{\Delta P}\]שיפוע תלול יותר פירושו שינוי נפח גדול עבור שינוי לחץ קטן, כלומר היענות גבוהה. כאשר לחץ דרכי האוויר שווה לאטמוספרה ומוגדר כ־0, אין זרימת אוויר נטו והנפח הוא FRC. גם אז הלחץ התוך־פלאורלי שלילי.
שאלה 11: איפה ההתנגדות הגבוהה ביותר בדרכי האוויר?
באיזה אזור נמצאת בדרך כלל ההתנגדות הגבוהה ביותר לזרימת אוויר?
- קנה הנשימה
- ברונכים גדולים
- ברונכים בינוניים
- הברונכיולים הקטנים ביותר
- נאדיות
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
למרות שהברונכיולים הקטנים בעלי רדיוס קטן, הם רבים מאוד ומסודרים במקביל, ולכן ההתנגדות הכוללת שלהם אינה הגבוהה ביותר. בדרך כלל ההתנגדות הגבוהה ביותר נמצאת בברונכים הבינוניים. זו גם הסיבה שמחלה מוקדמת בדרכי אוויר קטנות יכולה להיות יחסית שקטה.
יחס אוורור-זילוח ודיפוזיה
שאלה 12: תסחיף ריאתי וחלל מת
תסחיף ריאתי חוסם לחלוטין את זרימת הדם לאזור מאוורר בריאה. מה יקרה באזור הזה?
- $\mathrm{V/Q}=0$ והגזים יהיו כמו דם ורידי
- $\mathrm{V/Q}\to\infty$ והגזים הנאדיים יתקרבו לאוויר הנשאף
- $\mathrm{V/Q}$ יהיה נמוך כי אין אוורור
- הזילוח יעלה כפיצוי מקומי
- $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ יעלה מאוד
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
בתסחיף מלא לאזור מאוורר: האוורור קיים, אבל הזילוח אפסי. לכן:
\[\frac{\dot V}{\dot Q} \to \infty\]זהו Dead Space. אין דם שיקח חמצן ואין דם שיביא פד״ח, ולכן הגזים בנאדית מתקרבים להרכב האוויר הנשאף: $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ גבוה יחסית ו־$\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ נמוך.
שאלה 13: סטייה ימינה של עקומת המוגלובין
איזה מצב יגרום לסטייה ימינה של עקומת הדיסוציאציה של המוגלובין־חמצן?
- ירידה בטמפרטורה
- עלייה ב־pH
- ירידה ב־2,3-DPG
- פעילות גופנית מאומצת
- המוגלובין עוברי
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
סטייה ימינה פירושה ירידה באפיניות של המוגלובין לחמצן וקלות רבה יותר בפריקת חמצן לרקמות. במאמץ גופני יש עלייה בטמפרטורה, עלייה ב־$\ce{CO2}$ וירידה ב־pH ברקמות הפעילות. כל אלה מסייעים לשחרור חמצן ולכן מזיזים את העקומה ימינה (המעבר מעקומה A לעקומה B בתרשים למעלה).
שאלה 14: משמעות P50 מוגבר
בעקומת המוגלובין־חמצן נמצא כי $\mathrm{P_{50}}$ עלה. מה המשמעות?
- אפיניות מוגברת לחמצן
- סטייה שמאלה
- קושי בפריקת חמצן לרקמות
- ירידה באפיניות לחמצן
- עלייה בכמות ההמוגלובין
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
$P50$ הוא $\mathrm{P_\ce{O2}}$ שבו ההמוגלובין רווי ב־50%. אם $P50$ עולה, צריך לחץ חמצן גבוה יותר כדי להגיע לאותה רוויה. לכן האפיניות לחמצן ירדה, העקומה זזה ימינה, ופריקת החמצן לרקמות קלה יותר.
שאלה 15: מה נשאר אחרי נשיפה מקסימלית?
איזה נפח נשאר בריאות לאחר נשיפה מקסימלית מאומצת?
- Tidal Volume
- Vital Capacity
- Expiratory Reserve Volume
- Residual Volume
- Functional Residual Capacity
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
גם אחרי נשיפה מקסימלית נשאר אוויר בריאות. הנפח הזה נקרא Residual Volume, כלומר RV. לעומת זאת, Vital Capacity הוא הנפח שניתן להוציא לאחר שאיפה מקסימלית.
שאלה 17: חישוב אוורור נאדיתי
לנבדק:
\[\mathrm{V_T}=0.45\, \mathrm{L},\quad \mathrm{RR}=16/\min,\quad \mathrm{Pa} _\ce{CO2}=41,\quad \mathrm{P\scriptstyle{E}} _\ce{CO2}=35\]מהו האוורור הנאדיתי בקירוב?
- $0.066 \, \mathrm{L/min}$
- $0.38 \, \mathrm{L/min}$
- $5.0 \, \mathrm{L/min}$
- $6.14 \, \mathrm{L/min}$
- $8.25 \, \mathrm{L/min}$
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
תחילה מחשבים dead space לפי Bohr:
\[\begin{aligned} \mathrm{V_D} &= \mathrm{V_T} \times \frac{\mathrm{Pa} _\ce{CO2}-\mathrm{P\scriptstyle{E}} _\ce{CO2}}{\mathrm{Pa} _\ce{CO2}} \\[10pt] &= 0.45 \times \frac{41-35}{41} \approx 0.066\, \mathrm{L} \end{aligned}\]ואז:
\[\mathrm{\dot V \scriptstyle{A}} =(\mathrm{V_T}-\mathrm{V_D})\times \mathrm{RR}\] \[\mathrm{\dot V \scriptstyle{A}} = (0.45-0.066)\times16\approx6.14\, \mathrm{L/min}\]שאלה 18: בסיס הריאה לעומת הפסגה
בהשוואה לפסגת הריאה, בסיס הריאה באדם עומד צפוי להתאפיין ב:
- יחס $\mathrm{V/Q}$ גבוה יותר
- $\mathrm{P}_\ce{O2}$ קפילרי גבוה יותר
- $\mathrm{P}_\ce{CO2}$ קפילרי גבוה יותר
- פחות זילוח
- אוורור וזילוח שווים לפסגה
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
גם האוורור וגם הזילוח גבוהים יותר בבסיס, אבל העלייה בזילוח (Q) גדולה יותר מהעלייה באוורור. לכן בבסיס יחס $\mathrm{V/Q}$ נמוך יותר.
דם שיוצא מאזור עם $\mathrm{V/Q}$ נמוך יהיה עם $\mathrm{P}\ce{O2}$ נמוך יותר ו־$\mathrm{P}\ce{CO2}$ גבוה יותר ביחס לפסגה.
שאלה 20: מאמץ גופני
- $\mathrm{P_v}\ce{CO2}$ - הוא לחץ הפד״ח בדם הוורידי, כלומר בדם שמגיע לריאות אחרי שחלף ברקמות.
- $\mathrm{Pa} _\ce{O2}$ ו־$\mathrm{Pa} _\ce{CO2}$ - הם לחצי החמצן והפד״ח בדם העורקי, כלומר בדם שיוצא מהריאות אל הלב השמאלי ומשם לשאר הגוף.
מה נכון לגבי מאמץ גופני מאומץ באדם בריא?
- האוורור עולה בערך בהתאם לצריכת החמצן ולייצור הפד״ח
- $\mathrm{Pa} _\ce{O2}$ יורד תמיד לכ־70 ממ״כ
- $\mathrm{Pa} _\ce{CO2}$ עולה תמיד לכ־60 ממ״כ
- זרימת הדם הריאתית יורדת
- $\mathrm{P_v}\ce{CO2}$ יורד כי השריר מייצר פחות פד״ח
פתרון
התשובה הנכונה היא (1).
במאמץ צריכת החמצן וייצור הפד״ח עולים, והאוורור עולה בהתאם. באדם בריא, $\mathrm{Pa} _\ce{O2}$ ו־$\mathrm{Pa} _\ce{CO2}$ נשמרים קרובים לנורמה כי האוורור מתאים את עצמו לדרישה המטבולית. התפוקה הלבבית וזרימת הדם הריאתית עולות, לא יורדות.
שאלה 21: חסימה ברונכיאלית מלאה
אם אזור בריאה אינו מאוורר בגלל חסימה מלאה של ברונכוס, מה צפוי להיות $\mathrm{P_\ce{O2}}$ בדם היוצא מאותו אזור?
- כמו באוויר האטמוספרי
- כמו באוויר הנשאף
- כמו בדם ורידי מעורב
- גבוה יותר מאוויר נשאף
- כמו בדם עורקי תקין
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
כאשר $\dot V=0$ אבל $\dot Q$ נשמר, מתקבל $\mathrm{V/Q}=0$, כלומר shunt physiology. אין שחלוף גזים יעיל, ולכן הדם שיוצא מהאזור דומה לדם ורידי מעורב: $\mathrm{P_\ce{O2}}$ נמוך ו־$\mathrm{P} _\ce{CO2}$ גבוה יחסית.
הובלת גזים, A-a gradient וגובה רב
שאלה 22: הובלת פד״ח בדם
מה מתרחש בתוך כדוריות הדם האדומות בזמן הובלת $\ce{CO2}$ מהרקמות לריאות?
- $\ce{CO2}$ הופך ל־$\ce{H+}$ ול־$\ce{HCO3-}$ בתוך RBC
- $\ce{HCO3-}$ נכנס ל־RBC מהפלסמה בתמורה ל־$\ce{Cl-}$
- רוב $\ce{CO2}$ נקשר ישירות להמוגלובין כביקרבונט
- אין פעילות Carbonic Anhydrase בדם ורידי
- ה־RBC נעשה בסיסי יותר בגלל יצירת $\ce{H+}$
פתרון
התשובה הנכונה היא (1).
ברקמות $\ce{CO2}$ נכנס ל־RBC ועובר הידרציה מזורזת על ידי Carbonic Anhydrase:
\[\ce{CO2 + H2O <=> H2CO3 <=> H+ + HCO3-}\]ה־$\ce{H+}$ מבופר בעיקר על ידי deoxyhemoglobin. ה־$\ce{HCO3-}$ יוצא לפלסמה ובמקומו נכנס $\ce{Cl-}$, תהליך הנקרא chloride shift.
שאלה 23: היפוקסיה עם A-a gradient מוגבר
איזה מצב גורם לירידה ב־$\mathrm{Pa} _\ce{O2}$ יחד עם עלייה ב־A-a gradient?
- היפו־ונטילציה בגלל דיכוי נשימתי
- שהייה בגובה רב
- אנמיה
- הרעלת CO
- שאנט מימין לשמאל
פתרון
התשובה הנכונה היא (5).
$\mathrm{A-a}$ הוא הפער בין החמצן בנאדיות לבין החמצן בדם העורקי:
\[\mathrm{A-a} = \mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} - \mathrm{Pa} _\ce{O2}\]בשאנט מימין לשמאל חלק מהדם לא מתחמצן ומתערבב עם דם מחומצן, ולכן $\mathrm{Pa} _\ce{O2}$ יורד למרות ש־$\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ יכול להיות תקין. לכן ה־A-a gradient מוגבר.
בהיפו־ונטילציה ובגובה רב גם $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ יורד, ולכן הפער יכול להישאר תקין.
שאלה 25: הסתגלות לגובה רב
אישה עוברת מגובה פני הים לעיר בגובה רב. מה צפוי לאחר הסתגלות?
- היפו־ונטילציה
- $\mathrm{Pa} _\ce{O2}$ מעל 100 ממ״כ
- ירידה ב־2,3-DPG
- סטייה ימינה של עקומת המוגלובין־חמצן
- ואזודילטציה ריאתית
- היפרטרופיה של חדר שמאל
- חמצת נשימתית
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
בגובה רב הלחץ הברומטרי יורד ולכן $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ ו־$\mathrm{Pa} _\ce{O2}$ יורדים. היפוקסמיה גורמת להיפר־ונטילציה ולאלקלוזיס נשימתי.
בהסתגלות עולה 2,3-DPG, מה שגורם לסטייה ימינה של עקומת המוגלובין־חמצן ומקל על פריקת חמצן לרקמות.
היפוקסיה נאדית גורמת לכיווץ כלי דם ריאתיים ועלולה להעמיס על חדר ימין.
שאלה 26: למה pH ורידי רק מעט נמוך יותר?
למה ה־pH של דם ורידי נמוך רק מעט מה־pH של דם עורקי, למרות שיש בו יותר $\ce{CO2}$?
- $\ce{CO2}$ הוא בסיס חלש
- אין Carbonic Anhydrase בדם ורידי
- $\ce{H+}$ מבופר היטב על ידי Deoxyhemoglobin
- $\ce{HCO3-}$ נקשר ישירות להמוגלובין
- Oxyhemoglobin הוא בופר טוב יותר מ־Deoxyhemoglobin
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
בדם ורידי נוצר יותר $\ce{H+}$ מהתגובה של $\ce{CO2}$ עם מים, אבל deoxyhemoglobin הוא בופר טוב ל־$\ce{H+}$. לכן ה־pH של דם ורידי יורד רק מעט. Oxyhemoglobin הוא בופר פחות טוב ל־$\ce{H+}$ בהקשר הזה.
שאלה 27: מהו הנפח שננשף בנשיפה מקסימלית?
מהו סך הנפח שאדם יכול לנשוף לאחר שאיפה מקסימלית?
- Tidal Volume
- Vital Capacity
- Residual Volume
- Functional Residual Capacity
- Total Lung Capacity
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
לאחר שאיפה מקסימלית האדם נמצא ב־TLC. בנשיפה מקסימלית הוא מוציא את כל הנפח שמעל RV. הנפח הזה הוא Vital Capacity:
\[\mathrm{VC = IRV + VT + ERV = TLC - RV}\]שאלה 28: מתי חמצן משלים עוזר במיוחד?
חולה עם הפרעת $\mathrm{V/Q}$ מקבל חמצן בגלל היפוקסמיה. באיזה מצב חמצן משלים צפוי לעזור הכי הרבה?
- Dead Space מלא, $\mathrm{V/Q}=\infty$
- Shunt מלא, $\mathrm{V/Q}=0$
- אזורים עם $\mathrm{V/Q}$ נמוך אך לא אפס
- אזורים ללא זילוח
- אזורים ללא אוורור
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
חמצן משלים עוזר בעיקר ב־Low V/Q: יש אוורור מסוים ויש הרבה זילוח, ולכן העלאת $Fi\ce{O2}$ יכולה לשפר את חמצון כמות משמעותית של דם.
בשאנט מלא אין אוורור, ולכן חמצן לא מגיע לאזור.
ב־dead space אין דם, ולכן אין מי שיקח את החמצן.
שאלה 29: באיזה מצב A-a gradient יהיה הגדול ביותר?
באיזה מצב צפוי A-a gradient מוגבר במיוחד?
- אדם בריא שנושם 50% חמצן
- אדם בריא שנושם 100% חמצן
- אדם בגובה רב עם ריאות תקינות
- היפו־ונטילציה בגלל מורפין
- פיברוזיס ריאתי
פתרון
התשובה הנכונה היא (5).
בפיברוזיס ריאתי יש עיבוי של המחסום האלוואולרי־קפילרי ומרחק הדיפוזיה של החמצן גדל. לכן הדם לא מגיע לשיווי משקל מלא עם הגז הנאדי, ו־$\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}-\mathrm{Pa} _\ce{O2}$ גדל.
בגובה רב ובהיפו־ונטילציה גם החמצן הנאדי יורד, ולכן הפער יכול להישאר תקין.
שאלה 30: לפי Fick - באיזה מצב מעבר החמצן הכי גדול?
איזו אפשרות תיתן את קצב מעבר החמצן הגבוה ביותר?
| תשובה | $Pi\ce{O2}$ | $Pv\ce{O2}$ | שטח פנים יחסי | עובי ממברנה יחסי |
|---|---|---|---|---|
| 1 | 150 | 40 | 1 | 1 |
| 2 | 150 | 40 | 2 | 2 |
| 3 | 300 | 40 | 1 | 2 |
| 4 | 150 | 80 | 1 | 1 |
| 5 | 190 | 80 | 2 | 2 |
- 1
- 2
- 3
- 4
- 5
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
לפי Fick:
\[Rate \propto \frac{(Pi\ce{O2}-Pv\ce{O2})\times A}{T}\]נחשב יחסית:
1: \((150-40)\times1/1=110\)
2: \((150-40)\times2/2=110\)
3: \((300-40)\times1/2=130\)
4: \((150-80)\times1/1=70\)
5: \((190-80)\times2/2=110\)
הערך הגבוה ביותר הוא בתשובה 3. מפל לחצים גדול מאוד יכול לפצות על עובי ממברנה מוגבר.
תרגול 4: השפעת אוורור על הגזים בנאדיות ושינוע גזים בדם
- פינוי גז מהריאות כשאין ייצור מחודש שלו
- השפעת Minute Ventilation על קצב פינוי גז
- הקשר בין אוורור לבין $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$
- הקשר בין \(\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}\) לבין $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ לפי משוואת הגזים האלוואולרית
- תכולת חמצן בדם ($\mathrm{Ca} _\ce{O2}$): חמצן קשור להמוגלובין וחמצן מומס
- עקומת חמצן-המוגלובין, אנמיה ומאמץ גופני
- שינוע $\ce{CO2}$, Carbonic Anhydrase, Carbaminohemoglobin ו־Haldane effect
- Oxygen delivery, Oxygen consumption ו־$\mathrm{RQ}$
נוסחאות לשינון
משוואת הגזים האלוואולרית:
\[\boxed{\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} = \mathrm{Fi\ce{O2}} \times (\mathrm{P_{atm} - P_\ce{H2O}}) - \frac{\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}}{\mathrm{RQ}}}\]במילים: הלחץ החלקי של החמצן בנאדיות שווה ללחץ החלקי של החמצן באוויר הנשאף (תיקון ללחות) פחות הלחץ החלקי של הפד״ח בנאדיות מתוקן לפי יחס הנשימה.
בתנאים נורמליים:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} = 150 - \frac{\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}}{0.8}\]כאשר $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}=40$ ממ״כ, $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ יהיה כ־100 ממ״כ.
היחס בין אוורור לייצור פד״ח ולחץ הפד״ח בנאדיות:
\[\boxed{ \begin{aligned} \underbrace{\mathrm{\dot V\scriptstyle{A}}}_{\text{MV}} &\propto \frac{\overbrace{\mathrm{\dot V_{\ce{CO2}}}}^{\mathrm{\ce{CO2}\, production}}}{\underbrace{\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}}_{\mathrm{alveolar\, \mathrm{CO2}\, partial\, pressure}}} \left[\mathrm{L/min}\right] \\ \end{aligned} }\]כמות החמצן:
\[\boxed{\mathrm{Ca} _\ce{O2} = \left(\ce{Hb} \times 1.34 \times \mathrm{SaO2}\right) + \left(0.003 \times \mathrm{Pa} _\ce{O2}\right) \left[\mathrm{mL\, \ce{O2}/dL}\right] }\]קצב אספקת החמצן (oxigen delivery):
\[\boxed{\mathrm{ \dot D_{O2}} = \mathbf{CO} \times \mathrm{Ca} _\ce{O2} \times 10\, \left[\mathrm{mL\, \ce{O2}/min}\right]}\]כאשר $\mathbf{CO}$ התפוקה הלבבית (cardiac output), ביחידות של ליטרים (דם) לדקה.
קצב צריכת החמצן:
\[\mathrm{\dot V_{\ce{O2}}} = \mathbf{CO} \times \ce{O2}\, \mathrm{consumed} \times 10\, \left[\mathrm{mL\, \ce{O2}/min}\right]\]אפשר לחשב כמה חמצן נצרך בעזרת הפרש של כמות החמצן בדם העורקי והוורידי ($\mathrm{Ca} _\ce{O2} - \mathrm{Cv} _\ce{O2}$), כי הרקמות צורכות חמצן מהדם העורקי ומורידות את כמות החמצן בדם הוורידי.
קצב ייצור הפד״ח:
\[\mathrm{\dot V _{\ce{CO2}}} = \mathbf{CO} \times \ce{CO2}\, \mathrm{produced} \times 10\, \left[\mathrm{mL\, \ce{CO2}/min}\right]\]אפשר לחשב כמה פד״ח מיוצר בעזרת הפרש של כמות הפד״ח בדם הוורידי והעורקי ($\mathrm{Cv} _\ce{CO2} - \mathrm{Ca} _\ce{CO2}$), כי הרקמות מוסיפות פד״ח לדם הוורידי.
\[\mathrm{RQ} = \frac{\overbrace{\mathrm{\dot V _{\ce{CO2}}}}^{\text{production of CO2}}}{\underbrace{\mathrm{\dot V _{\ce{O2}}}}_{\text{consumption of O2}}}\]ערכים חשובים:
- צריכת חמצן במנוחה: $\mathrm{\dot V _{\ce{O2}}} \approx 250\, \mathrm{mL/min}$
- ייצור פד״ח במנוחה: $\mathrm{\dot V _{\ce{CO2}}} \approx 200\, \mathrm{mL/min}$
- יחס נשימה במנוחה: $\mathrm{RQ} \approx 0.8$
השפעת אוורור על גזים בנאדיות
שאלה 1: פינוי גז הרדמה לאחר 30 שניות
אדם מורדם עם גז הרדמה Sevoflurane. הרופאה המרדימה מכבה את אספקת גז ההרדמה. האדם מונשם עם:
\[\mathrm{MV} = 5\, \mathrm{L/min}\]נתון שלוקח לו $20$ שניות להפחית ב־$50\%$ את ריכוז הגז בריאות.
איזה אחוז מהריכוז המקורי של גז ההרדמה הוא פינה כעבור $30$ שניות מכיבוי אספקת הגז?
- $25\%$
- $37.5\%$
- $50\%$
- $62.5\%$
- $75\%$
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
חשוב לשים לב לשאלה: שואלים כמה הוא פינה, לא כמה נשאר.
נתון שכל $20$ שניות הריכוז קטן ב־$50\%$ מהריכוז הקיים באותו רגע.
בתחילת התהליך:
\[100\%\]אחרי $20$ שניות:
\[50\% \text{ left}\]כלומר, הוא כבר פינה:
\[50\%\]בין $20$ ל־$40$ שניות, הוא היה מפנה חצי ממה שנשאר, כלומר חצי מתוך $50\%$:
\[25\%\]אבל עברו רק עוד $10$ שניות, כלומר חצי ממחזור הפינוי השני. לכן, בקירוב (לפי התרגול), הוא יפנה חצי מתוך אותם $25\%$:
\[12.5\%\]לכן סך הכול אחרי $30$ שניות הוא פינה:
\[50\% + 12.5\% = 62.5\%\]ובמילים אחרות, נשאר בריאות:
\[100\% - 62.5\% = 37.5\%\]הטעות הקלאסית כאן היא לענות $37.5\%$ - זה האחוז שנשאר, לא האחוז שפונה.
שאלה 2: הכפלת האוורור וקיצור זמן הפינוי
שני תאומים זהים מורדמים עם אותו ריכוז של גז הרדמה. אספקת הגז נסגרת אצל שניהם בו זמנית.
- תאום א׳ מונשם עם $\mathrm{MV} = 5\, \mathrm{L/min}$
- תאום ב׳ מונשם עם $\mathrm{MV} = 10\, \mathrm{L/min}$
אצל תאום א׳ לוקח $20$ שניות להפחית את ריכוז הגז בריאות ב־$50\%$.
כמה זמן ייקח לתאום ב׳ להפחית את ריכוז הגז בריאות ב־$50\%$?
- $5$ שניות
- $10$ שניות
- $20$ שניות
- $30$ שניות
- $40$ שניות
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
תאום ב׳ מונשם בקצב אוורור כפול:
\[10\, \mathrm{L/min} = 2 \times 5\, \mathrm{L/min}\]אם שאר התנאים זהים, הכפלת קצב האוורור מכפילה את קצב הפינוי. לכן הזמן הדרוש לפינוי של אותו אחוז מהריכוז מתקצר פי שתיים.
אצל תאום א׳:
\[20\, \mathrm{s}\]אצל תאום ב׳:
\[\frac{20}{2} = 10\, \mathrm{s}\]כלומר, ככל שהאוורור הדקתי גבוה יותר, הגז מתפנה מהר יותר.
שאלה 3: האם בכל 20 שניות נפלטת אותה כמות גז?
אצל תאום א׳, נתון שכל $20$ שניות ריכוז גז ההרדמה בריאות יורד ב־$50\%$.
האם הגוף מפנה את אותה כמות מוחלטת של גז בכל מחזור של $20$ שניות?
- כן, בכל $20$ שניות נפלטים בדיוק $50\%$ מהריכוז המקורי.
- כן, כי האוורור הדקתי נשאר קבוע.
- לא, בכל $20$ שניות נפלטים $50\%$ ממה שנשאר באותו רגע.
- לא, כי אחרי $20$ שניות אין יותר גז בריאות.
- אי אפשר לדעת, כי חייבים לדעת את משקל הגוף.
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
הפינוי הוא פינוי יחסי/גיאומטרי: בכל מחזור מפנים חצי ממה שנשאר, לא חצי מהכמות ההתחלתית.
לדוגמה:
| זמן | אחוז שנשאר מהריכוז המקורי | כמה פונה במחזור הזה | סה״כ פונה |
|---|---|---|---|
| $0$ שניות | $100\%$ | $0\%$ | $0\%$ |
| $20$ שניות | $50\%$ | $50\%$ | $50\%$ |
| $40$ שניות | $25\%$ | $25\%$ | $75\%$ |
| $60$ שניות | $12.5\%$ | $12.5\%$ | $87.5\%$ |
כלומר, האחוז שנפלט בכל מחזור מתוך מה שנשאר הוא קבוע, אבל הכמות המוחלטת שהולכת ומתפנה בכל מחזור הולכת וקטנה.
זו בדיוק הסיבה שהגרף של ריכוז הגז בריאות יורד מהר בהתחלה ואז מתקרב בהדרגה לאפס.
שאלה 4: מהו Minute Ventilation?
מהו החישוב המתאים ביותר ל־Minute Ventilation?
- $\mathrm{MV = HR \times SV}$
- $\mathrm{MV = VT \times RR}$
- $\mathrm{MV = FRC \times RR}$
- $\mathrm{MV = TLC - RV}$
- $\mathrm{MV} = \frac{\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}}{\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}}$
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
Minute Ventilation הוא נפח האוויר שיוצא או נכנס דרך מערכת הנשימה במשך דקה.
הנוסחה:
\[MV = VT \times RR\]כאשר:
- $VT$ הוא Tidal Volume - נפח האוויר בכל נשימה
- $RR$ הוא Respiratory Rate - מספר הנשימות בדקה
לדוגמה, אם:
\[VT = 0.5\, \mathrm{L}\]ו־
\[RR = 10\, \mathrm{breaths/min}\]אז:
\[MV = 0.5 \times 10 = 5\, \mathrm{L/min}\]הערה חשובה: בהקשר של גזים בנאדיות, מה שקובע בפועל הוא בעיקר אוורור נאדיתי ולא רק האוורור הדקתי הכולל, כי חלק מהאוויר נשאר בחלל המת. אבל בתרגול הנוכחי משתמשים ב־$MV$ כמודל לקצב פינוי הגזים.
שאלה 5: הכפלת אוורור והשפעה על $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$
אדם במנוחה מייצר $\ce{CO2}$ בקצב קבוע, ורמת הפד״ח הנאדית שלו היא:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2} = 40\, \mathrm{mmHg}\]אם קצב ייצור הפד״ח לא משתנה, אבל האוורור הדקתי (MV) מוכפל פי שתיים, מה צפוי לקרות ל־$\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$?
- יעלה ל־$80\, \mathrm{mmHg}$
- ירד ל־$20\, \mathrm{mmHg}$
- יישאר $40\, \mathrm{mmHg}$
- יעלה ל־$160\, \mathrm{mmHg}$
- ירד לאפס מיד
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
כאשר קצב ייצור הפד״ח קבוע, יש יחס הפוך בין האוורור לבין רמת הפד״ח:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2} \propto \frac{\mathrm{\dot V _\ce{CO2}}}{\mathrm{\dot V\scriptstyle{A}}}\]אם קצב ייצור הפד״ח ($\mathrm{\dot V _\ce{CO2}}$) לא השתנה, אבל האוורור ($\mathrm{\dot V\scriptstyle{A}}$) הוכפל פי שתיים, הפד״ח מתפנה מהר יותר ולכן רמתו יורדת לחצי.
לכן:
\[40 \div 2 = 20\, \mathrm{mmHg}\]כלל שימושי:
| שינוי באוורור | שינוי צפוי ב־$\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ |
|---|---|
| $2 \times \mathrm{MV}$ | חצי מהערך המקורי |
| $3 \times \mathrm{MV}$ | שליש מהערך המקורי |
| $\frac{1}{2} \times \mathrm{MV}$ | פי שתיים מהערך המקורי |
שאלה 6: עלייה בייצור פד״ח בלי שינוי באוורור
אדם במנוחה נמצא ב־steady state עם:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2} = 40\, \mathrm{mmHg}\]קצב ייצור הפד״ח שלו עולה פי ארבע, אבל האוורור הדקתי לא משתנה.
מהו התיאור המתאים ביותר?
- $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ ימשיך לטפס בלי גבול.
- $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ יישאר $40\, \mathrm{mmHg}$, כי הגוף תמיד שומר על פד״ח קבוע.
- המערכת תגיע ל־steady state חדש עם $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ גבוה יותר, בקירוב פי ארבע.
- $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ ירד בגלל שהפד״ח מסיס מאוד.
- $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ לא תלוי בכלל בקצב ייצור הפד״ח.
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
כאשר קצב ייצור הפד״ח עולה והאוורור לא משתנה, יותר $\ce{CO2}$ נכנס למערכת בכל יחידת זמן, אבל קצב הפינוי נשאר אותו קצב.
לכן רמת הפד״ח תעלה עד שתגיע לשיווי משקל חדש. היא לא תמשיך לטפס בלי גבול כל עוד גם קצב הייצור וגם קצב הפינוי קבועים.
לפי היחס:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2} \propto \frac{\mathrm{\dot V_{\ce{CO2}}}}{\mathrm{\dot V\scriptstyle{A}}}\]אם:
\[\mathrm{\dot V_{\ce{CO2}}} \times 4\]והאוורור לא משתנה, אז בקירוב:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2} = 40 \times 4 = 160\, \mathrm{mmHg}\]זהו מודל פיזיולוגי-חישובי להבנת היחס. מבחינה קלינית ערכים כאלה כבר מייצגים מצב חמור, אבל העיקרון של התרגול הוא היחס בין ייצור, פינוי ו־steady state.
שאלה 7: איך לשמור על $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ כאשר ייצור הפד״ח עולה?
במהלך מאמץ גופני, קצב ייצור הפד״ח עולה מ־$200\, \mathrm{mL/min}$ ל־$800\, \mathrm{mL/min}$.
כלומר, קצב ייצור הפד״ח עלה פי ארבע.
איזה שינוי באוורור נדרש כדי לשמור על:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2} = 40\, \mathrm{mmHg}\]- אין צורך לשנות את האוורור.
- להעלות את האוורור פי שתיים.
- להעלות את האוורור פי ארבע.
- להפחית את האוורור פי ארבע.
- להפסיק את האוורור כדי למנוע איבוד $\ce{CO2}$.
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
כדי לשמור על רמת פד״ח קבועה, האוורור צריך להתאים את עצמו לקצב ייצור הפד״ח.
אם ייצור הפד״ח עלה פי ארבע:
\[200 \rightarrow 800\, \mathrm{mL/min}\]אז צריך להעלות גם את האוורור פי ארבע.
לדוגמה, אם במנוחה נדרש בערך:
\[\mathrm{MV} = 4\, \mathrm{L/min}\]אז במאמץ כזה נצטרך בערך:
\[4 \times 4 = 16\, \mathrm{L/min}\]כך הגוף יכול לפנות את כמות הפד״ח המוגברת ועדיין לשמור על $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ יציב.
שאלה 8: האם הכפלת אוורור מכפילה גם את $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$?
אדם נושם אוויר חדר. במצב מנוחה:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} \approx 100\, \mathrm{mmHg}\]ו־
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2} \approx 40\, \mathrm{mmHg}\]אם קצב צריכת החמצן ($\mathrm{\dot V _\ce{O2}}$) לא משתנה, אבל האוורור ($\mathrm{\dot V\scriptstyle{A}}$) מוכפל פי שתיים, מה צפוי לקרות ל־$\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$?
- יוכפל ל־$200\, \mathrm{mmHg}$
- יעלה בערך ל־$125\, \mathrm{mmHg}$
- יעלה בדיוק ל־$150\, \mathrm{mmHg}$
- ירד ל־$50\, \mathrm{mmHg}$
- לא ישתנה כלל
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
החמצן לא מתנהג כמו פד״ח מבחינת היחס לאוורור.
עבור פד״ח, אם ייצור הפד״ח ($\mathrm{\dot V_{\ce{CO2}}}$) קבוע והאוורור מוכפל, הלחץ החלקי של הפד״ח יורד לחצי:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}: 40 \rightarrow 20\, \mathrm{mmHg}\]אבל $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ נקבע בעיקר לפי משוואת הגזים האלוואולרית:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} = \mathrm{Fi\ce{O2}}(\mathrm{P_{atm} - P_{\ce{H2O}}}) - \frac{\mathrm{Pa} _\ce{CO2}}{\mathrm{RQ}}\]באוויר חדר בגובה פני הים:
\[\mathrm{Fi\ce{O2}}(\mathrm{P_{atm} - P_{\ce{H2O}}}) \approx 150\, \mathrm{mmHg}\]אם $\mathrm{RQ} \approx 0.8$, אז במנוחה הלחץ החלקי של החמצן בנאדיות הוא 100 ממ״כ כי:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} = 150 - \frac{40}{0.8} = 150 - 50 = 100\, \mathrm{mmHg}\]כאמור, לאחר הכפלת האוורור הלחץ של הפד״ח יורד ל־20 ממ״כ:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2} \approx 20\, \mathrm{mmHg}\]נציב במשוואת הגזים האלוואולרית 20 במקום 40 (כי זה מה שהפד״ח ירד אליו):
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} = 150 - \frac{20}{0.8} = 150 - 25 = 125\, \mathrm{mmHg}\]לכן הכפלת אוורור מעלה את $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$, אבל לא מכפילה אותו. יש תקרה שמגיעה מהחמצן באוויר הנשאף.
שאלה 9: Hypoventilation והשפעה על חמצן נאדיתי
אדם נושם אוויר חדר. במצב תקין:
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2} = 40\, \mathrm{mmHg}\]ו־
\[\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2} = 100\, \mathrm{mmHg}\]אם האוורור ($\mathrm{MV}$) יורד לחצי, וקצב ייצור הפד״ח ($\mathrm{\dot V_{\ce{CO2}}}$) לא משתנה, מה צפוי לקרות?
- $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ ירד ל־$20$, ו־$\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ יעלה ל־$125$
- $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ יעלה ל־$80$, ו־$\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ ירד בערך ל־$50$
- שני הערכים יישארו ללא שינוי
- $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ יירד לאפס, ו־$\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ יעלה ל־$150$
- $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ יעלה, אבל $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ לא מושפע מפד״ח
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
אם האוורור יורד לחצי, הפד״ח מתפנה פחות טוב ולכן $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ עולה פי שתיים:
\[40 \times 2 = 80\, \mathrm{mmHg}\]עכשיו נציב במשוואת הגזים האלוואולרית:
\[\ce{P_{A\ce{O2}}}= 150 - \frac{\mathrm{Pa} _\ce{CO2}}{\mathrm{RQ}}\]אם:
\[\mathrm{Pa} _\ce{CO2} \approx 80\, \mathrm{mmHg}\]ו־
\[\mathrm{RQ} \approx 0.8\]אז:
\[\ce{P_{A\ce{O2}}}= 150 - \frac{\mathrm{Pa} _\ce{CO2}}{\mathrm{RQ}} = 150 - \frac{80}{0.8} = 150 - 100 = 50\, \mathrm{mmHg}\]לכן hypoventilation גורם לעלייה בלחץ החלקי של הפד״ח, והעלייה הזאת “תופסת מקום” במשוואת הגזים האלוואולרית ומורידה את הריכוז החלקי של החמצן הנאדיתי.
שאלה 10: עלייה בצריכת חמצן ושמירה על $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$
אדם במנוחה צורך:
\[\mathrm{\dot V_{\ce{O2}}} = 250\, \mathrm{mL/min}\]במאמץ, צריכת החמצן עולה פי שתיים. נניח שה־$\mathrm{RQ}$ לא משתנה.
מה צריך לקרות לאוורור כדי לשמור על $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ יציב?
- האוורור צריך לרדת פי שתיים.
- האוורור צריך לעלות פי שתיים.
- האוורור צריך לעלות פי ארבע.
- האוורור לא צריך להשתנות, כי חמצן לא קשור לפד״ח.
- אי אפשר לשמור על $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ יציב בזמן מאמץ.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
אם $\mathrm{RQ}$ לא משתנה, עלייה בצריכת חמצן מלווה בעלייה יחסית דומה בייצור הפד״ח.
לדוגמה:
\[\mathrm{RQ} = \frac{\mathrm{\dot V_{\ce{CO2}}}}{\mathrm{\dot V_{\ce{O2}}}}\]אם צריכת החמצן עלתה פי שתיים, גם ייצור הפד״ח יעלה בערך פי שתיים.
כדי לשמור על $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ יציב, צריך להעלות את האוורור באותה מכפלה. אם $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{CO2}$ נשמר יציב, אז גם $\mathrm{P\scriptstyle{A}} _\ce{O2}$ יכול להישמר יציב לפי משוואת הגזים האלוואולרית.
לכן:
\[\mathrm{MV} \times 2\]זו אחת הנקודות המרכזיות בתרגול: בזמן מאמץ הגוף צריך להעלות את האוורור כך שיתאים לעלייה במטבוליזם.
שינוע חמצן בדם ותכולת חמצן
שאלה 11: חישוב תכולת חמצן ורידית
לאישה בריאה יש את הנתונים הבאים:
\[\begin{aligned} &\mathrm{Pa} _\ce{O2} = 92\, \mathrm{mmHg} \\[10pt] &\mathrm{Sa} _\ce{O2} = 97\% \\[10pt] &\mathrm{Sv} _\ce{O2} = 20\% \\[10pt] &\mathrm{Pv} _\ce{O2} = 30\, \mathrm{mmHg} \\[10pt] &\mathrm{Hb} = 12\, \mathrm{g/dL} \end{aligned}\]מהי תכולת החמצן בדם הוורידי ($\mathrm{C_{v\ce{O2}}}$) שלה?
- $0.09\, \mathrm{\left[mL\, O_2/dL\, blood\right]}$
- $3.31\, \mathrm{\left[mL\, O_2/dL\, blood\right]}$
- $12\, \mathrm{\left[mL\, O_2/dL\, blood\right]}$
- $19.8\, \mathrm{\left[mL\, O_2/dL\, blood\right]}$
- $30\, \mathrm{\left[mL\, O_2/dL\, blood\right]}$
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
תכולת החמצן בדם מחושבת כך:
\[\mathrm{O_2\ content} = (\mathrm{Hb} \times 1.34 \times \mathrm{S_{\ce{O2}}}) + (\mathrm{P} _\ce{O2} \times 0.003)\]כאן מבקשים את התכולה בדם הוורידי, ולכן משתמשים בנתונים הוורידיים:
\[\mathrm{Hb} = 12\, \mathrm{g/dL}\] \[\mathrm{Sv} _\ce{O2} = 20\% = 0.20\] \[\mathrm{Pv} _\ce{O2} = 30\, \mathrm{mmHg}\]כמות החמצן שקשור להמוגלובין:
\[12 \times 1.34 \times 0.20 = 3.216\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]\]החמצן המומס:
\[30 \times 0.003 = 0.09\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]\]סה״כ:
\[3.216 + 0.09 = 3.306 \approx 3.31\, \mathrm{\left[mL\, O_2/dL\, blood\right]}\]הנקודה החשובה: גם כאן רוב החמצן נמצא קשור להמוגלובין. החמצן המומס תורם רק חלק קטן מאוד מהתכולה הכוללת.
שאלה 12: ערכים תקינים בדם מחומצן ולא מחומצן במנוחה
באדם בריא במנוחה, מהו השילוב המתאים ביותר לערכים בדם מחומצן החוזר מהריאות ללב השמאלי, לעומת דם ורידי מעורב החוזר מהרקמות לריאות?
| תשובה | דם מחומצן: סטורציה | דם מחומצן: $\mathrm{P_\ce{O2}}$ | דם מחומצן: תכולת $\ce{O2}$ | דם ורידי: סטורציה | דם ורידי: $\mathrm{P_\ce{O2}}$ | דם ורידי: תכולת $\ce{O2}$ |
|---|---|---|---|---|---|---|
| 1 | $100\%$ | $104$ | $15$ | $80\%$ | $42$ | $16$ |
| 2 | $100\%$ | $104$ | $20$ | $30\%$ | $20$ | $6$ |
| 3 | $100\%$ | $104$ | $20$ | $75\%$ | $40$ | $15$ |
| 4 | $90\%$ | $104$ | $16$ | $60\%$ | $30$ | $12$ |
| 5 | $98\%$ | $140$ | $20$ | $75\%$ | $40$ | $15$ |
- תשובה 1
- תשובה 2
- תשובה 3
- תשובה 4
- תשובה 5
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
בדם המחומצן החוזר מהריאות ללב השמאלי, הערכים קרובים לדם עורקי תקין:
\[\mathrm{P} _\ce{O2} \approx 100\text{-}104\, \mathrm{mmHg}\]סטורציה קרובה ל־$100\%$, ותכולת חמצן באדם עם המוגלובין תקין היא בערך:
\[20\, \mathrm{\left[mL\, O_2/dL\, blood\right]}\]במצב מנוחה, הגוף צורך בערך $25\%$ מהחמצן שסופק לרקמות. לכן הדם הוורידי המעורב נשאר עם בערך $75\%$ מהתכולה:
\[20 \times 0.75 = 15\, \mathrm{\left[mL\, O_2/dL\, blood\right]}\]לפי עקומת החמצן-המוגלובין, סטורציה של כ־$75\%$ מתאימה בערך ל־:
\[\mathrm{P_{v\ce{O2}}} \approx 40\, \mathrm{mmHg}\]לכן השילוב הנכון הוא:
\[100\%,\ 104,\ 20 \quad / \quad 75\%,\ 40,\ 15\]שאלה 13: מאמץ גופני וירידה בתכולת החמצן הוורידית
לאדם יש:
\[\mathrm{Hb} = 15\, \mathrm{g/dL}\]ובדם העורקי בזמן נשימת אוויר חדר:
\[\mathrm{Sa} _\ce{O2} = 97\%\] \[\mathrm{Pa} _\ce{O2} \approx 100\, \mathrm{mmHg}\]במאמץ גופני האדם צורך:
\[12\, \mathrm{\left[mL\, O_2/dL\, blood\right]}\]מה צפוי להיות בקירוב $\mathrm{Pv} _\ce{O2}$ בדם הוורידי שלו?
- $100\, \mathrm{mmHg}$
- $75\, \mathrm{mmHg}$
- $40\, \mathrm{mmHg}$
- $22\, \mathrm{mmHg}$
- $0\, \mathrm{mmHg}$
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
קודם מחשבים את תכולת החמצן העורקית:
\[\mathrm{Ca} _\ce{O2} = (Hb \times 1.34 \times S_{a\ce{O2}}) + (P_{a\ce{O2}} \times 0.003)\]נציב:
\[\mathrm{Ca} _\ce{O2} = (15 \times 1.34 \times 0.97) + (100 \times 0.003)\] \[\mathrm{Ca} _\ce{O2} = 19.5 + 0.3 = 19.8\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]\]במאמץ האדם משתמש ב־$12\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]$, ולכן תכולת החמצן הוורידית תהיה:
\[\mathrm{Cv} _\ce{O2} = 19.8 - 12 = 7.8\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]\]לפי עקומת החמצן-המוגלובין, תכולה של בערך $7.8\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]$ מתאימה בקירוב לסטורציה סביב $40\%$ ול־:
\[\mathrm{Pv} _\ce{O2} \approx 22\, \mathrm{mmHg}\]המשמעות: במאמץ הגוף “מוציא” יותר חמצן מהדם, ולכן הדם הוורידי חוזר עם $\mathrm{P} _\ce{O2}$ נמוך יותר וסטורציה נמוכה יותר.
שאלה 14: אנמיה, סטורציה ותכולת חמצן
שני אנשים נושמים אוויר חדר ונמצאים עם אותו:
\[\mathrm{Pa} _\ce{O2} = 100\, \mathrm{mmHg}\]לאדם א׳ יש:
\[\mathrm{Hb} = 15\, \mathrm{g/dL}\]ולאדם ב׳ יש אנמיה:
\[\mathrm{Hb} = 7\, \mathrm{g/dL}\]מה נכון?
- לאדם עם אנמיה תהיה בהכרח סטורציה נמוכה יותר בכל $\mathrm{P_\ce{O2}}$.
- באותו $\mathrm{P_\ce{O2}}$ הסטורציה יכולה להיות דומה, אבל תכולת החמצן תהיה נמוכה יותר באדם האנמי.
- ריכוז ההמוגלובין משנה את ציר ה־$\mathrm{P_\ce{O2}}$ של העקומה.
- באדם האנמי החמצן המומס יפצה לגמרי על הירידה בהמוגלובין.
- אם הסטורציה תקינה, אין משמעות לאנמיה מבחינת אספקת חמצן.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
בכל לחץ חלקי נתון של חמצן מומס, הסטורציה נקבעת לפי עקומת החמצן-המוגלובין. לכן, אם אין שינוי באפיניות של ההמוגלובין, אותו $\mathrm{P_\ce{O2}}$ יכול לתת סטורציה דומה גם באדם עם המוגלובין תקין וגם באדם עם אנמיה.
אבל תכולת החמצן תלויה מאוד בכמות ההמוגלובין:
\[\mathrm{O_2\ content} = (Hb \times 1.34 \times S_{\ce{O2}}) + (P_{\ce{O2}} \times 0.003)\]לכן אם ה־$Hb$ יורד, גם תכולת החמצן יורדת, גם אם הסטורציה נראית “יפה”.
זה המקום לא להתבלבל: סטורציה תקינה אינה מבטיחה תכולת חמצן תקינה. באדם אנמי יכול להיות $Sp\ce{O2}$ תקין, אבל פחות המוגלובין זמין לשאת חמצן.
שאלה 15: עקומת חמצן-המוגלובין במאמץ
בזמן מאמץ גופני, השרירים פעילים יותר ומייצרים יותר $\ce{CO2}$, יותר $\ce{H+}$ וחום.
מה יקרה לעקומת החמצן-המוגלובין ברקמות השריר הפעילות?
- תוסט שמאלה, האפיניות לחמצן תעלה, ופריקת חמצן תרד.
- תוסט ימינה, האפיניות לחמצן תרד, ופריקת חמצן לרקמה תעלה.
- לא יהיה שינוי בעקומה, כי רק $\mathrm{P_\ce{O2}}$ משפיע על המוגלובין.
- העקומה תהפוך לליניארית.
- תכולת החמצן המקסימלית של גרם המוגלובין תעלה מעל $1.34\, \mathrm{mL\, \ce{O2}/g\ Hb}$.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
במאמץ גופני יש כמה גורמים שמסיטים את עקומת החמצן-המוגלובין ימינה:
- עלייה בייצור $\ce{CO2}$
- עלייה ב־$\ce{H+}$ וירידת pH
- עלייה בטמפרטורה
- לעיתים גם עלייה ב־$2,3\text{-}DPG$ בהקשרים ממושכים יותר
הסטה ימינה פירושה ירידה באפיניות של ההמוגלובין לחמצן.
לכן, עבור אותו $\mathrm{P_\ce{O2}}$ ברקמה, ההמוגלובין ישחרר יותר חמצן. זה בדיוק מה שרוצים בזמן מאמץ: השריר דורש יותר חמצן, והדם פורק לו יותר חמצן.
במונחים של $P_{50}$:
\[\text{Right shift} \Rightarrow P_{50} \uparrow\]כלומר צריך לחץ חלקי גבוה יותר כדי להגיע ל־$50\%$ סטורציה, ולכן האפיניות נמוכה יותר.
שינוע פחמן דו־חמצני בדם
שאלה 16: איפה Carbonic Anhydrase חשוב במיוחד?
באיזה מקום הפעילות של Carbonic Anhydrase חשובה במיוחד לשינוע $\ce{CO2}$?
- בפלזמה בלבד
- בנאדית עצמה
- בכדוריות הדם האדומות
- בדופן הסימפונות
- בתוך טסיות הדם
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
Carbonic Anhydrase נמצא בעיקר בכדוריות הדם האדומות, ושם הוא מאיץ את התגובה:
\[\ce{CO2 + H2O <=> H2CO3 <=> H+ + HCO3^-}\]למה זה חשוב?
הדם עובר בנימים בזמן קצר. בלי האנזים, יצירת חומצה פחמתית וביקרבונט הייתה איטית מדי, והפד״ח המומס היה מצטבר ומעלה את הלחץ החלקי שלו בדם. מצב כזה היה מקטין את מפל הלחצים בין הרקמות לדם ומאט את כניסת ה־$\ce{CO2}$ מהרקמות.
לכן Carbonic Anhydrase מאפשר לקלוט הרבה $\ce{CO2}$ בזמן קצר ולהפוך אותו בעיקר לביקרבונט.
שאלה 17: המוגלובין לא מחומצן ושינוע $\ce{CO2}$
מה נכון לגבי המוגלובין לא מחומצן (deoxyhemoglobin) ושינוע $\ce{CO2}$?
- הוא קושר פחות $\ce{CO2}$ מהמוגלובין מחומצן.
- הוא אינו מסוגל לבפר $\ce{H+}$.
- הוא מבפר $\ce{H+}$ טוב יותר מהמוגלובין מחומצן ותורם להמשך יצירת ביקרבונט.
- הוא מונע Chloride Shift.
- הוא גורם ל־$\ce{CO2}$ להישאר רק בצורה מומסת.
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
המוגלובין לא מחומצן הוא בופר טוב יותר ל־$\ce{H+}$ מאשר המוגלובין מחומצן.
ברקמות, כאשר $\ce{CO2}$ נכנס לכדורית האדומה, נוצרים:
\[\ce{H+ + HCO3^-}\]אם ההמוגלובין הלא מחומצן קושר את ה־$\ce{H+}$, הוא בעצם “מסיר” אחד מתוצרי התגובה. לפי עקרון לה שטלייה/חוק המסה, הסרת תוצר מקדמת את המשך התגובה לכיוון יצירת עוד ביקרבונט.
בנוסף, המוגלובין לא מחומצן יכול לשאת יותר $\ce{CO2}$ כ־Carbaminohemoglobin מאשר המוגלובין מחומצן.
זה חלק מה־Haldane effect: ברקמות, המוגלובין לא מחומצן מסייע לשאת $\ce{CO2}$; בריאות, כשההמוגלובין מתחמצן, הוא משחרר $\ce{CO2}$ ו־$\ce{H+}$, וכך מקדם פליטת פד״ח.
שאלה 18: למה $\ce{CO2}$ שונה מחמצן ביחס ללחץ חלקי?
מה ההסבר הטוב ביותר לכך שהיחס בין לחץ חלקי לבין כמות הגז בדם שונה עבור $\ce{CO2}$ לעומת $\ce{O2}$?
- $\ce{CO2}$ אינו מסיס כלל בדם.
- $\ce{CO2}$ הרבה יותר מסיס מחמצן, ולכן באותו לחץ חלקי יכולה להיות כמות גדולה יותר של $\ce{CO2}$ בדם.
- חמצן עובר רק כביקרבונט.
- $\ce{CO2}$ לא יכול להיקשר להמוגלובין.
- $\ce{CO2}$ אינו מושפע מאוורור.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
$\ce{CO2}$ מסיס הרבה יותר מחמצן. לכן שינוי קטן יחסית בלחץ החלקי של $\ce{CO2}$ יכול לייצג כמות גדולה יחסית של מולקולות $\ce{CO2}$ בדם.
בנוסף, $\ce{CO2}$ לא נשאר רק מומס:
- חלק ממנו מומס בפלזמה
- חלק נקשר להמוגלובין כ־Carbaminohemoglobin
- רובו הופך לביקרבונט $\ce{HCO3^-}$
לכן הקשר בין לחץ חלקי לבין כמות כוללת בדם שונה מאוד בין חמצן לפד״ח.
יחס צריכת חמצן, ייצור פד״ח ואספקת חמצן
שאלה 19: Respiratory Quotient לפי תכולת גזים
באדם בריא במנוחה:
- תכולת החמצן בדם עורקי היא בערך $20\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]$
- תכולת החמצן בדם ורידי היא בערך $15\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]$
- תכולת הפד״ח בדם ורידי היא בערך $52\, \left[\mathrm{mL\, CO_2/dL}\right]$
- תכולת הפד״ח בדם עורקי היא בערך $48\, \left[\mathrm{mL\, CO_2/dL}\right]$
מהו ה־$\mathrm{RQ}$?
- $0.2$
- $0.5$
- $0.8$
- $1.25$
- $5$
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
קודם מחשבים כמה חמצן נצרך:
\[20 - 15 = 5\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]\]ואז מחשבים כמה פד״ח נוסף לדם ברקמות:
\[52 - 48 = 4\, \left[\mathrm{mL\,\ce{CO2}/dL}\right]\]ה־Respiratory Quotient הוא היחס בין ייצור פד״ח לצריכת חמצן:
\[RQ = \frac{\dot V_{\ce{CO2}}}{\dot V_{\ce{O2}}}\]לכן:
\[RQ = \frac{4}{5} = 0.8\]זה הערך הקלאסי במצב מנוחה בתזונה מעורבת.
שאלה 20: Oxygen Delivery
לאדם בריא יש תפוקה לבבית של:
\[\mathbf{CO} = 5\, \mathrm{L/min}\]ותכולת חמצן עורקית:
\[\mathrm{Ca} _\ce{O2} = 20\, \mathrm{\left[mL\, O_2/dL\, blood\right]}\]מהי כמות החמצן המסופקת לרקמות בדקה?
- $20\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]$
- $100\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]$
- $250\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]$
- $1000\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]$
- $5000\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]$
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
Oxygen Delivery הוא קצב אספקת החמצן לרקמות:
\[\mathrm{\dot D} _\ce{O2} = \mathbf{CO} \times \mathrm{Ca} _\ce{O2}\]צריך לשים לב ליחידות. התפוקה הלבבית ניתנת בליטר לדקה, ותכולת החמצן ניתנת ב־mL לכל dL דם.
לכן ממירים:
\[1\, \mathrm{L} = 10\, \mathrm{dL}\]ולכן:
\[5\, \mathrm{L/min} = 50\, \mathrm{dL/min}\]עכשיו:
\[\mathrm{\dot D} _\ce{O2} = 50\, \mathrm{dL/min} \times 20\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]\] \[\mathrm{\dot D} _\ce{O2} = 1000\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]\]כלומר, במנוחה הגוף מספק לרקמות בערך ליטר חמצן בדקה, אבל משתמש רק בחלק ממנו.
שאלה 21: Oxygen Consumption במנוחה
לאדם בריא יש תפקוה לבבית של:
\[\mathbf{CO} = 5\, \mathrm{L/min}\]תכולת חמצן עורקית:
\[\mathrm{Ca} _\ce{O2} = 20\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]\]ותכולת חמצן ורידית:
\[\mathrm{Cv} _\ce{O2} = 15\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]\]מהי צריכת החמצן בדקה?
- $50\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]$
- $100\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]$
- $200\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]$
- $250\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]$
- $1000\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]$
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
צריכת חמצן היא כמה חמצן הרקמות לקחו מהדם:
\[\mathrm{\dot V} _\ce{O2} = \mathbf{CO} \times (\mathrm{Ca} _\ce{O2} - \mathrm{Cv} _\ce{O2})\]ההפרש בתכולה:
\[20 - 15 = 5\, \left[\mathrm{mL\, O_2/dL}\right]\]התפוקה הלבבית:
\[\mathbf{CO} = 5\, \mathrm{L/min} = 50\, \mathrm{dL/min}\]לכן:
\[\mathrm{\dot V} _\ce{O2} = 50 \times 5 = 250\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]\]זה מתאים לכלל שהגוף במנוחה משתמש בערך ב־$25\%$ מהחמצן שמסופק לו:
\[\frac{250}{1000} = 0.25 = 25\%\]שאלה 22: קצב ייצור פד״ח במנוחה
לאדם בריא יש:
\[\mathbf{CO} = 5\, \mathrm{L/min}\]תכולת פד״ח בדם ורידי:
\[\mathrm{Cv} _\ce{CO2} = 52\, \left[\mathrm{mL\,\ce{CO2}/dL}\right]\]ותכולת פד״ח בדם עורקי:
\[\mathrm{Ca} _\ce{CO2} = 48\, \left[\mathrm{mL\,\ce{CO2}/dL}\right]\]מהו קצב ייצור הפד״ח ברקמות?
- $20\,\left[ \mathrm{mL\,\ce{CO2}/min}\right]$
- $100\,\left[ \mathrm{mL\,\ce{CO2}/min}\right]$
- $200\,\left[ \mathrm{mL\,\ce{CO2}/min}\right]$
- $250\,\left[ \mathrm{mL\,\ce{CO2}/min}\right]$
- $1000\,\left[ \mathrm{mL\,\ce{CO2}/min}\right]$
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
הרקמות מוסיפות פד״ח לדם. לכן מחשבים את ההפרש בין התכולה הוורידית לעורקית:
\[52 - 48 = 4\, \left[\mathrm{mL\,\ce{CO2}/dL}\right]\]ממירים תפוקה לבבית:
\[5\, \mathrm{L/min} = 50\, \mathrm{dL/min}\]ולכן:
\[\mathrm{\dot V} _\ce{CO2} = 50 \times 4 = 200\,\left[ \mathrm{mL\,\ce{CO2}/min}\right]\]זה מתאים גם ל־$\mathrm{RQ}$ של מנוחה:
\[\mathrm{RQ} = \frac{200}{250} = 0.8\]שאלה 23: Oxygen Extraction Ratio
באדם בריא במנוחה:
\[\mathrm{\dot D} _\ce{O2} = 1000\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]\]ו־
\[\mathrm{\dot V} _\ce{O2} = 250\, \left[\mathrm{mL\, O_2/min}\right]\]מהו יחס מיצוי החמצן, Oxygen Extraction Ratio?
- $5\%$
- $10\%$
- $25\%$
- $50\%$
- $80\%$
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
Oxygen Extraction Ratio הוא היחס בין החמצן שהרקמות צרכו לבין החמצן שסופק להן:
\[\mathrm{OER} = \frac{\mathrm{\dot V} _\ce{O2}}{\mathrm{\dot D} _\ce{O2}}\]נציב:
\[\mathrm{OER} = \frac{250}{1000} = 0.25\]כלומר:
\[\mathrm{OER} = 25\%\]במילים פשוטות: במנוחה הגוף לא משתמש בכל החמצן שמגיע לרקמות, אלא בערך ברבע ממנו. במאמץ היחס יכול לעלות כי הרקמות מוציאות יותר חמצן מכל דציליטר דם.

