ספיגה פרוקסימלית ויחסי TF/P
היחס $\mathrm{TF/P}$ משווה בין ריכוז חומר בנוזל הטובולרי לריכוזו בפלזמה.
אינולין עובר פילטרציה בלבד (ללא ספיגה חוזרת וללא סקרציה), כך שכמות המולקולות שלו בלומן (חלל הטובול) נשארת קבועה לחלוטין מתחילת הפילטרציה ועד ליציאתו בשתן. מכאן, הדרך היחידה שבה ריכוזו ($\mathrm{C = \frac{n}{V}}$) יכול לעלות, היא שהנפח ($\mathrm{V}$) – כלומר המים – נעלם מהצינור (נספג חזרה לדם). לכן, העלייה בריכוז האינולין משקפת את כמות המים שנספגה.
היחס של נתרן, לעומתו, משקף גם את ספיגת הנתרן עצמו ביחס לספיגת המים.
\[\boxed{\mathrm{Fraction\ of\ filtered\ water\ reabsorbed}=1-\mathrm{\frac{1}{(TF/P)_{Inulin}}}}\]שאלה 1: TF/P של אינולין ונתרן בסוף הפרוקסימל טובולי
בחולדה נבדקת הכליה באמצעות מיקרופונקציה לאחר עירוי אינולין. בנוזל שנאסף בסוף ה־PCT נמדדו \(\mathrm{(TF/P)_{Inulin} = 2.5}\) וכן $\mathrm{(TF/P)_{Na}=1.0}$. איזה משפט מתאר נכון את המתרחש עד לנקודת הדגימה?
- $25\%$ מהמים נספגו מחדש, ונתרן נספג יותר ממים.
- $40\%$ מהמים נספגו מחדש, ויחס $\mathrm{TF/P}$ של כלוריד קטן מ־1.
- $60\%$ מהמים נספגו מחדש, ונתרן נספג ביחס דומה למים.
- $60\%$ מהמים נספגו מחדש, ויחס $\mathrm{TF/P}$ של גלוקוז גדול מ־1 בשל סקרציה של גלוקוז.
- $75\%$ מהמים נספגו מחדש, מפני שאינולין מופרש באבובית.
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
כיוון שאינולין אינו נספג או מופרש, עלייה בריכוזו פי 2.5 נובעת מספיגת מים:
\[1-\frac{1}{2.5}=0.6=60\%\]היחס $\mathrm{(TF/P)_{Na}=1}$ מלמד שריכוז הנתרן בנוזל הטובולרי דומה לריכוזו בפלזמה, כלומר הנתרן נספג באופן איזואוסמוטי וביחס דומה למים. בקירוב, הפרוקסימל טובולי סופג כשני שלישים מהנתרן ומהמים המסוננים.
הבחנה חשובה מהערות המצגת: גלוקוז, חומצות אמינו וביקרבונט נספגים מהר יותר ממים, ולכן היחס שלהם קטן מ־1; כלוריד נספג פחות בתחילת הפרוקסימל ולכן היחס שלו עשוי לעלות מעל 1. אינולין אינו עובר סקרציה, עובדה שמאפשרת להשתמש בו למדידת GFR.
שאלה 2: השפעת עירוי סליין על כוחות Starling
מתנדב בריא בן 25 מקבל $2\,\mathrm{L}$ של $0.9\%\,\mathrm{NaCl}$ לווריד במהלך שעה. איזה שילוב מתאר בצורה הטובה ביותר את השינויים בקפילרות הפריטובולריות ואת ספיגת הנתרן בפרוקסימל טובולי במהלך העירוי?
- לחץ הידרוסטטי ↑, לחץ אונקוטי ↓, ספיגה חוזרת של נתרן ↓.
- לחץ הידרוסטטי ↓, לחץ אונקוטי ↑, ספיגה חוזרת של נתרן ↑.
- לחץ הידרוסטטי ↑, לחץ אונקוטי ↑, ספיגה חוזרת של נתרן ↑.
- לחץ הידרוסטטי ↓, לחץ אונקוטי ↓, ספיגה חוזרת של נתרן ללא שינוי.
- אין שינוי בכוחות Starling; ספיגת הנתרן יורדת אך ורק בשל ירידת אלדוסטרון.
פתרון
התשובה הנכונה היא (1).
עירוי סליין איזוטוני מגדיל את נפח הנוזל החוץ־תאי (ECF expansion). הלחץ ההידרוסטטי בקפילרות הפריטובולריות עולה, והלחץ האונקוטי יורד בשל דילול חלבוני הפלזמה, ולא בגלל אובדן חלבונים. שני השינויים מקטינים את מעבר הנוזל מהאינטרסטיציום אל הקפילרות, ולכן מפחיתים את הספיגה החוזרת של נתרן ומים בפרוקסימל טובולי.
השפעה הורמונלית מוסיפה לתהליך: ירידה באנגיוטנסין II מפחיתה את פעילות מחליף $\mathrm{Na^+/H^+}$ בפרוקסימל. אלדוסטרון פועל בעיקר במקטעים דיסטליים ואינו מסביר את השינוי הראשוני בכוחות Starling. בהתכווצות נפח (התייבשות) השינויים הפוכים, כפי שמתואר באפשרות (2).
שאלה 3: אנגיוטנסין II, מקטע הסינון וספיגה פרוקסימלית
גבר בן 66 עם אי־ספיקת לב סובל מירידה בנפח הדם העורקי האפקטיבי ומרמות גבוהות של Angiotensin II. ה־GFR שמור, אך ספיגת הנתרן בפרוקסימל טובולי מוגברת. אנגיוטנסין II מכווץ את ה־Efferent arteriole יותר מה־Afferent arteriole. מהו המנגנון המקשר בין השפעה זו לעלייה בספיגת הנתרן?
- מקטע הסינון יורד ולכן הלחץ האונקוטי בנימים הפריטובולריים יורד.
- הלחץ ההידרוסטטי בנימים הפריטובולריים עולה לאחר ההיצרות.
- אנגיוטנסין II מעכב את מחליף $\mathrm{Na^+/H^+}$ הלומינלי.
- מקטע הסינון עולה ולכן הלחץ האונקוטי בנימים הפריטובולריים עולה.
- אנגיוטנסין II מפחית פעילות $\mathrm{Na^+/K^+-ATPase}$ בצד הבזולטרלי.
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
כיווץ יחסי של העורקיק היוצא שומר על הלחץ בגלומרולי ועל ה־GFR, אך מקטין את זרימת הפלזמה הכלייתית (RPF). לכן מקטע הסינון (FF) עולה:
\[\mathrm{FF=\frac{GFR}{RPF}}\]יותר מים מסתננים יחסית לפלזמה הזורמת, ולכן הדם היוצא מהגלומרולי עשיר יותר בחלבונים. הלחץ האונקוטי בקפילרות הפריטובולריות עולה, והלחץ ההידרוסטטי לאחר ההיצרות יורד: שני השינויים מעודדים קליטת מים ונתרן שנספגו מן הטובולי. זהו מרכיב ב־Glomerulotubular balance.
לאנגיוטנסין II יש גם השפעה טובולרית ישירה: הוא מגביר, ולא מעכב, את מחליף $\mathrm{Na^+/H^+}$, את הקוטרנספורט של $\mathrm{Na^+!!-HCO_3^-}$ ואת פעילות משאבת $\mathrm{Na^+/K^+-ATPase}$. מעכבי ACE ו־ARB מסירים חלק מהכיווץ של העורקיק היוצא ולכן עלולה להופיע ירידה התחלתית ב־GFR.
התייבשות, ADH וריכוז השתן
יצירת שתן מרוכז דורשת מפל אוסמוטי במדולה, חדירות למים בצינור המאסף בנוכחות ADH, וזרימת דם ב־Vasa recta ששומרת על המפל. לעומת זאת, יצירת שתן מדולל תלויה בספיגת מומסים ללא מים ב־TAL וב־DCT ובהפחתת חדירות הצינור המאסף למים.
שאלה 4: תגובת הכליה להתייבשות
מטופל עם הרעלת מזון מגיע למיון לאחר 24 שעות של הקאות ושלשולים. הוא מיובש ומתחיל לקבל סליין איזוטוני לווריד. איזה משפט מתאר נכון את תפקוד הכליה במהלך ההתייבשות?
- עלייה בספיגה החוזרת של נתרן אל הנימים הפריטובולריים.
- פינוי המים החופשיים הוא אפס או חיובי.
- ה־Collecting duct במדולה הפנימית אטום למים.
- מיחזור האוריאה במדולה פוחת ביחס למצב הרגיל.
- חדירות הזרוע העולה של לולאת הנלה למים עולה.
פתרון
התשובה הנכונה היא (1).
באובדן נוזלים נפח הדם האפקטיבי יורד. כוחות Starling בקפילרות הפריטובולריות מעודדים ספיגה חוזרת של נתרן ומים; במקביל, הפרשת ADH גוברת ומאפשרת שימור מים וריכוז שתן.
- (2) שגויה: בהתייבשות השתן מרוכז ולכן פינוי המים החופשיים $\mathrm{C_{H_2O}}$ שלילי, ולא אפס או חיובי.
- (3) שגויה: ADH מעלה את הכנסת Aquaporin-2 לממברנה האפיקלית בצינור המאסף ומגביר את חדירותו למים.
- (4) שגויה: ADH מעודד מיחזור אוריאה במדולה, שתורם לגרדיאנט הקורטיקו־פפילרי.
- (5) שגויה: ה־TAL הוא מקטע מדלל שאינו חדיר למים; ADH אינו הופך אותו לחדיר למים.
המים הנספגים מועברים הלאה דרך הנימים הפריטובולריים וה־Vasa recta. באיור ניתן לראות את תפקיד מיחזור האוריאה בשמירת האוסמולריות במדולה.
שאלה 5: אתנול, עיכוב ADH ואוסמולריות לאורך הנפרון
בניסוי בכלבים בריאים, קבוצת הניסוי שותה אתנול מדולל וקבוצת הביקורת שותה מים בלבד. לאחר שבוע נמדדת האוסמולריות לאורך הנפרון באמצעות מיקרופונקציה. בהנחה שנפרון של כלב דומה לנפרון של אדם, מהי האוסמולריות היחסית של הנוזל בזרוע היורדת הדקה, בתחילת האבובית המרוחקת ובשתן הסופי, לעומת הנוזל בפרוקסימל טובולי?
רמז: אתנול מעכב הפרשת ADH מההיפופיזה באמצעות חסימת תעלות סידן תלויות מתח ועיכוב האקסוציטוזה של ההורמון.
| אפשרות | זרוע יורדת דקה | תחילת DCT | שתן סופי |
|---|---|---|---|
| 1 | היפואוסמוטי | היפראוסמוטי | היפראוסמוטי |
| 2 | היפראוסמוטי | היפראוסמוטי | איזואוסמוטי |
| 3 | היפואוסמוטי | היפואוסמוטי | איזואוסמוטי |
| 4 | היפראוסמוטי | איזואוסמוטי | היפואוסמוטי |
| 5 | היפראוסמוטי | היפואוסמוטי | היפואוסמוטי |
פתרון
התשובה הנכונה היא (5).
הספיגה בפרוקסימל טובולי מתרחשת באופן איזואוסמוטי ואינה תלויה ב־ADH. בזרוע היורדת הדקה יוצאים מים אל האינטרסטיציום ההיפרטוני במדולה, ולכן הנוזל הטובולרי נעשה היפראוסמוטי. בזרוע העולה העבה (TAL) נספג NaCl באמצעות NKCC2 ללא מים, ובתחילת DCT נספג עוד NaCl באמצעות NCC; לכן בתחילת DCT הנוזל היפואוסמוטי.
כאשר ADH מדוכא, חדירות ה־late DCT וה־Collecting duct למים נמוכה, ולכן השתן נשאר היפואוסמוטי. בהערות לשקף 19 מופיעה דוגמת סדרי גודל: כ־$300\,\mathrm{mOsm/L}$ בפרוקסימל, $120$ בסוף TAL, $110$ ב־early DCT ו־$75$ בשתן הסופי. אלו ערכי איור להמחשה, ולא נתוני מדידה של הכלבים בשאלה.
שאלה 6: פורוסמיד ופינוי מים חופשיים
אישה בת 74 עם בצקת ריאות חריפה מקבלת מינון גבוה של Furosemide לווריד. לפני הטיפול השתן היה מרוכז ו־ADH גבוה. בשיא ההשפעה המשתנת נמדדת אוסמולליות שתן של כ־$300\,\mathrm{mOsm/kg}$ למרות שרמות ADH עדיין גבוהות. מה מתאר בצורה הטובה ביותר את פינוי המים החופשיים ($\mathrm{C_{H_2O}}$) באותו זמן?
- חיובי מאוד, משום שפורוסמיד מדכא הפרשת ADH.
- שלילי מאוד, משום ש־ADH שומר על חדירות הצינור המאסף למים.
- קרוב לאפס, משום שחסימת NKCC2 פוגעת גם במיהול השתן וגם בגרדיאנט הריכוז המדולרי.
- חיובי, משום שה־DCT הופך למקטע העיקרי שמרכז שתן.
- שלילי, משום שפורוסמיד מגביר מיחזור אוריאה במדולה הפנימית.
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
נשא NKCC2 ב־TAL ממלא שני תפקידים: מוציא NaCl ללא מים וכך מדלל נוזל טובולרי, וגם בונה את המפל הקורטיקו־פפילרי באמצעות Countercurrent multiplication. פורוסמיד חוסם את שני התהליכים. בעקבות זאת הנוזל המגיע לצינור המאסף מדולל פחות, והמדולה היפרטונית פחות; אפילו בנוכחות ADH ספיגת מים אינה יכולה להיות יעילה כרגיל.
כאשר אוסמולליות השתן דומה לאוסמולליות הפלזמה (Isosthenuria), פינוי המים החופשיים מתקרב לאפס:
\[\mathrm{C_{H_2O}=\dot V\left(1-\frac{U_{osm}}{P_{osm}}\right)\approx0}\]בהשוואה: שתן מדולל יחסית לפלזמה נותן פינוי מים חופשיים חיובי, ושתן מרוכז נותן פינוי שלילי.
שאלה 7: מדוע תיאזידים גורמים להיפונתרמיה?
אישה בת 79 התחילה טיפול ב־Hydrochlorothiazide ליתר לחץ דם לפני שלושה שבועות. היא שותה תה לאורך היום. ריכוז הנתרן בדם הוא $121\,\mathrm{mEq/L}$ ואוסמולליות השתן $450\,\mathrm{mOsm/kg}$. מדוע תיאזידים, בניגוד למשתני לולאה, עלולים לגרום לעיתים קרובות להיפונתרמיה?
- הם מעכבים NKCC2 ושוטפים את הגרדיאנט המדולרי.
- הם פוגעים במיהול ב־DCT אך משמרים את הגרדיאנט המדולרי, כך ש־ADH עדיין יכול לעודד ספיגת מים.
- הם פועלים ישירות על קולטני V2 ומחדירים Aquaporin-2 לממברנה.
- הם מגבירים GFR וכך מגדילים את כמות המים המסוננת.
- הם חוסמים ENaC ב־Principal cells וגורמים לאגירת מים ואשלגן.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
תיאזידים מעכבים את נשא $\mathrm{Na^+\text{-}Cl^-}$ (NCC) ב־DCT, אחד המקטעים המדללים. כתוצאה מכך הנוזל הטובולרי אינו יכול להגיע למיהול המרבי. עם זאת, NKCC2 ב־TAL עדיין פועל, ולכן הגרדיאנט המדולרי נשמר. אם קיים ADH, הצינור המאסף יכול לספוג מים ולייצר שתן מרוכז למרות ריכוז נתרן נמוך בדם.
לשם יצירת שתן מדולל נדרשים שלושה תנאים: הגעת נוזל למקטעים המדללים; תפקוד תקין של TAL ו־DCT; וצינור מאסף בעל חדירות נמוכה למים בהיעדר ADH. תיאזידים פוגעים בתנאי השני. גיל מבוגר, ירידה קלה בנפח, צריכת מומסים נמוכה ואובדן אשלגן עשויים להחמיר את הנטייה להיפונתרמיה. משתני לולאה פוגעים גם בגרדיאנט המדולרי ולכן מגבילים את יכולת ריכוז השתן.
שאלה 8: ליתיום, דסמופרסין וסוכרת תפלה
אישה בת 52 המטופלת ב־Lithium במשך 12 שנים מדווחת על שתייה של $6\,\mathrm{L/day}$. ריכוז הנתרן בדם הוא $146\,\mathrm{mEq/L}$ ואוסמולליות השתן $120\,\mathrm{mOsm/kg}$. לאחר שמונה שעות של מניעת מים אוסמולליות השתן עולה ל־150, ולאחר מתן Desmopressin היא עולה רק ל־$165\,\mathrm{mOsm/kg}$. היכן מצוי הפגם העיקרי?
- בהיפופיזה האחורית: הפרשת ADH.
- ב־Principal cells: מסלול V2–cAMP והחדרת Aquaporin-2.
- בזרוע העולה העבה: נשא NKCC2.
- בפרוקסימל טובולי: ספיגה חוזרת איזואוסמוטית של מים.
- באוסמורצפטורים בהיפותלמוס המפעילים תחושת צמא.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
כמעט אין עלייה באוסמולליות השתן לאחר מתן דסמופרסין, אנלוג של ADH. כלומר, הכליה אינה מגיבה להורמון: סוכרת תפלה נפרוגנית (Nephrogenic diabetes insipidus). בסוכרת תפלה מרכזית הבעיה היא במחסור ב־ADH, ולכן מתן דסמופרסין צפוי להעלות משמעותית את אוסמולליות השתן.
מסלול הפעולה התקין: V2 בצד הבזולטרלי $\rightarrow$ Gs $\rightarrow$ Adenylyl cyclase $\rightarrow$ cAMP $\rightarrow$ PKA $\rightarrow$ החדרת Aquaporin-2 לממברנה האפיקלית. ליתיום נכנס ל־Principal cells דרך ENaC ומפחית את ביטוי Aquaporin-2. יכולת הצמא נותרת פעילה ולכן המטופלת מפצה בשתייה מרובה; בהיעדר גישה למים היא נמצאת בסיכון להיפרנתרמיה חמורה.
שאלה 9: עלייה בזרימת הדם ב־Vasa recta
בכלב שנמנעו ממנו מים ורמות ה־ADH שלו מרביות, ניתנת תרופה המכפילה באופן סלקטיבי את זרימת הדם ב־Vasa recta, ללא שינוי ב־GFR או ב־ADH. מה יקרה לאוסמולליות השתן המרבית, ומדוע?
- היא תעלה, כי יותר דם מביא יותר NaCl למדולה.
- היא לא תשתנה, כי המפל תלוי רק ב־TAL.
- היא תעלה, כי מיחזור האוריאה אל המדולה הפנימית יגבר.
- היא תרד, כי זרימה מהירה יותר מוציאה מומסים מהמדולה ומחלישה את המפל.
- היא תרד, כי זרימה מדולרית גבוהה מדכאת הפרשת ADH.
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
ב־Vasa recta פועל Countercurrent exchange: בזרוע היורדת הדם קולט מומסים ומאבד מים, ובזרוע העולה קורה ההפך. בזרימה איטית מרבית המומסים נשארים במדולה. כאשר הזרימה עולה, הדם מוציא איתו יותר NaCl ואוריאה, בתהליך הקרוי Medullary washout. האוסמולליות באינטרסטיציום יורדת, ולכן אפילו עם ADH מרבי קטן הכוח האוסמוטי לספיגת מים מה־Collecting duct.
שלושת המרכיבים שיש להבחין ביניהם: Countercurrent multiplication ב־TAL יוצר את המפל; Urea recycling מחזק אותו במדולה הפנימית; ו־Countercurrent exchange ב־Vasa recta מסייע לשמור עליו.
בקרת נפח, רנין ואלדוסטרון
הפרשת ADH מושפעת גם מאוסמולליות הפלזמה וגם מנפח הדם האפקטיבי. כאשר יש ירידה משמעותית בנפח, הגירוי הלא־אוסמוטי יכול לגבור על דיכוי ADH הנובע מאוסמולליות נמוכה. במקביל, מערכת RAAS, המערכת הסימפתטית ו־ANP מווסתות את שמירת הנתרן.
שאלה 10: מדוע ADH גבוה למרות אוסמולליות נמוכה?
גבר בן 30 מגיע לאחר תאונת אופנוע עם אובדן דם מוערך של $25\%$. לחץ הדם $85/50\,\mathrm{mmHg}$, הדופק 128 לדקה, ריכוז הנתרן $132\,\mathrm{mEq/L}$, אוסמולליות הפלזמה $274\,\mathrm{mOsm/kg}$ ורמת ADH גבוהה מאוד. מה מסביר בצורה הטובה ביותר את הפרשת ה־ADH?
- הפרשה לא־אוסמוטית של ADH דרך ברורצפטורים עורקיים: הגנה על הנפח גוברת על ויסות האוסמולליות.
- גירוי האוסמורצפטורים בהיפותלמוס בגלל עלייה באוסמולליות הפלזמה.
- SIADH הנגרם מכאב בלבד.
- ANP המופרש מהעליות המתוחות מגרה הפרשת ADH.
- ריכוז הנתרן הנמוך התפתח תחילה והוא שהעלה את ADH.
פתרון
התשובה הנכונה היא (1).
האוסמורצפטורים מגיבים לשינויים קטנים בטוניסיטי (סביב $1\%$), ואילו ברורצפטורים בסינוס הקרוטיד, באאורטה ובעליות חשים ירידה בנפח הדם האפקטיבי. כשהירידה בנפח משמעותית, בסדר גודל של $10\%$ ומעלה, האות הנפחי גורם לעלייה חדה ב־ADH.
לכן, ההגנה על הפרפוזיה גוברת על ויסות האוסמולליות: ADH נשאר גבוה אף שהפלזמה היפואוסמוטית. ADH מסייע לשמר מים וגם יכול לכווץ כלי דם. זה אינו SIADH, שכן הגירוי להורמון מתאים מבחינה פיזיולוגית. בהיפוולמיה צפויה דווקא ירידה ב־ANP.
שאלת העשרה: הפחתת צריכת נתרן והפרשת רנין
אישה בת 22, המודאגת מהיסטוריה משפחתית של השמנה, מחלת כליות ויתר לחץ דם, מפחיתה את צריכת הנתרן בתזונה ב־$50\%$ במשך חודשיים. לפני השינוי נמדדו לחצי דם של $148/90$, $152/86$ ו־$146/92\,\mathrm{mmHg}$ בשלושה ימים עוקבים. הקריאטינין האחרון בנסיוב הוא $1.2\,\mathrm{mg/dL}$. איזה פרמטר צפוי לעלות בתגובה לצמצום צריכת הנתרן?
- לחץ הדם.
- שחרור ANP.
- שחרור Renin.
- הפרשת נתרן בשתן.
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
ירידה בצריכת הנתרן מפעילה מנגנוני שימור נתרן ונוזלים. ירידה במתן NaCl ל־Macula densa וירידה בנפח/לחץ הנתפסים במערכת הכלייתית תורמות לעלייה בהפרשת Renin, ולהפעלת RAAS. אנגיוטנסין II ואלדוסטרון תומכים בספיגה חוזרת של נתרן.
לכן לחץ הדם נוטה לרדת ולא לעלות; הפרשת ANP פוחתת כאשר המתיחה בעליות קטנה; והפרשת נתרן בשתן יורדת בהתאם לצריכה המופחתת במצב היציב. בהערות המצגת נזכרת גם עלייה בפעילות הסימפתטית ושינוי בכוחות Starling המסייעים לשימור נתרן.
שאלה 11: ספירונולקטון והיפרקלמיה
גבר בן 64 עם אי־ספיקת לב (מקטע פליטה $30\%$) מתחיל טיפול ב־Spironolactone. כעבור שבועיים ריכוז האשלגן עולה מ־$4.6$ ל־$5.9\,\mathrm{mEq/L}$, ללא שינוי ב־GFR. מהו המנגנון המסביר את העלייה?
- עיכוב NKCC2 ב־TAL מפחית ספיגת אשלגן.
- עיכוב NCC ב־DCT מגביר הגעת נתרן לצינור המאסף.
- חסימת הקולטן למינרלוקורטיקואידים ב־Principal cells מפחיתה ENaC ו־$\mathrm{Na^+/K^+-ATPase}$, הלומן נעשה פחות שלילי והפרשת האשלגן פוחתת.
- הגברת הפרשת אלדוסטרון מהאדרנל גורמת להכנסת אשלגן לתאים.
- עיכוב קולטן V2 מפחית את כמות המים המגיעה לצינור המאסף.
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
אלדוסטרון נקשר לקולטן המינרלוקורטיקואידי בתוך Principal cells ומגביר ביטוי ופעילות של ENaC, תעלות אשלגן אפיקליות ומשאבת $\mathrm{Na^+/K^+-ATPase}$ הבזולטרלית. כניסת נתרן דרך ENaC יוצרת לומן שלילי ומעודדת הפרשת $\mathrm{K^+}$ דרך תעלות אשלגן.
Spironolactone חוסם את הקולטן, ולכן פחות נתרן נספג ופחות אשלגן מופרש: זהו משתן משמר אשלגן. האשלגן הגבוה עשוי לעודד הפרשת אלדוסטרון, אך הקולטן חסום. בניגוד לכך, משתני לולאה ותיאזידים נוטים להגביר הפרשת אשלגן. Amiloride משמר אשלגן באמצעות חסימה ישירה של ENaC.
מדורי נוזלים והפרעות אוסמוטיות
לא כל תמיסה שנראית איזוטונית בשקית נשארת מוגבלת לאותו מדור בגוף. D5W מותירה בעיקר מים חופשיים לאחר מטבוליזם של הגלוקוז; NaCl 0.9% נשאר ברובו במדור החוץ־תאי. יש להבחין גם בין היפונתרמיה היפוטונית, היפונתרמיה היפראוסמולרית ופסאודוהיפונתרמיה.
שאלה 12: כמה מליטר D5W נשאר בפלזמה?
גבר במשקל $70\,\mathrm{kg}$, שמי הגוף הכוללים שלו (TBW) הם $42\,\mathrm{L}$, נמצא בצום לאחר ניתוח. צוות אחד נותן לו ליטר D5W וצוות אחר היה נותן ליטר NaCl 0.9%. כמה מנוזל ה־D5W יישאר בקירוב בתוך כלי הדם לאחר שהגלוקוז יעבור מטבוליזם?
- כ־$1{,}000\,\mathrm{mL}$.
- כ־$750\,\mathrm{mL}$.
- כ־$250\,\mathrm{mL}$.
- כ־$83\,\mathrm{mL}$.
- אף טיפה, מכיוון שכל המים נכנסים לתאים.
פתרון
התשובה הנכונה היא (4).
אחרי קליטת הגלוקוז ומטבוליזם שלו, D5W מתנהגת כמים חופשיים המתפזרים בין כל מדורי המים. בקירוב, שני שלישים ייכנסו ל־ICF ושליש יישאר ב־ECF. הפלזמה היא כרבע מה־ECF, ולכן רק $\frac{1}{3}\times\frac{1}{4}=\frac{1}{12}$ מהליטר יישאר בפלזמה:
\[\mathrm{1{,}000\,mL\times\frac13\times\frac14\approx83\,mL}\]לעומת זאת, נתרן הוא אוסמול אפקטיבי המגביל את התפשטות NaCl 0.9% ל־ECF; לכן כרבע מהליטר, כ־$250\,\mathrm{mL}$, יישאר בפלזמה. המסר המודגש בשקפים: D5W מתאים למתן מים חופשיים, ולא להרחבת נפח תוך־כלי כטיפול עיקרי בהיפוולמיה.
שאלה 13: נתרן מתוקן בהיפרגליקמיה
בן 19 עם סוכרת סוג 1 מגיע עם קטואצידוזיס סוכרתית. נתרן בדם $126\,\mathrm{mEq/L}$, גלוקוז $600\,\mathrm{mg/dL}$ ואוסמולליות פלזמה נמדדת $300\,\mathrm{mOsm/kg}$. לפי תיקון Katz המסורתי, מהו ריכוז הנתרן המתוקן ומהו מנגנון ההיפונתרמיה?
- $126\,\mathrm{mEq/L}$: היפונתרמיה היפוטונית בשל שתיית מים עודפת.
- כ־$142\,\mathrm{mEq/L}$: פסאודוהיפונתרמיה בשל שגיאת מעבדה.
- כ־$134\,\mathrm{mEq/L}$: גלוקוז הוא אוסמול אפקטיבי בהיעדר אינסולין ומושך מים מהתאים.
- כ־$118\,\mathrm{mEq/L}$: גלוקוז הוא אוסמול בלתי אפקטיבי הנכנס בחופשיות לתאים.
- כ־$134\,\mathrm{mEq/L}$: היפונתרמיה בשל הפרשת ADH לא מתאימה.
פתרון
התשובה הנכונה היא (3).
לפי Katz, מוסיפים $1.6\,\mathrm{mEq/L}$ לריכוז הנתרן על כל עלייה של $100\,\mathrm{mg/dL}$ בגלוקוז מעל $100$:
\[\begin{aligned} \Delta\mathrm{Na^+}&=\frac{600-100}{100}\times1.6=8\\ \mathrm{Na^+_{corrected}}&=126+8=134\,\mathrm{mEq/L} \end{aligned}\]בהיעדר אינסולין מספיק, גלוקוז מצטבר ב־ECF ומתנהג כאוסמול אפקטיבי. מים יוצאים מהתאים ל־ECF ומדללים את הנתרן: היפונתרמיה היפראוסמולרית (Translocational). בזמן טיפול באינסולין, ירידת הגלוקוז מחזירה מים לתאים וריכוז הנתרן הנמדד צפוי לעלות. השקפים מזהירים שירידת נתרן בזמן הטיפול מצריכה תשומת לב לסיכון לבצקת מוחית.
שאלה 14: טריגליצרידים גבוהים ופסאודוהיפונתרמיה
גבר בן 48 עם דלקת לבלב חריפה מציג סרום חלבי וריכוז טריגליצרידים של $4{,}800\,\mathrm{mg/dL}$. במעבדה המרכזית, המשתמשת באלקטרודה סלקטיבית עקיפה, נמדד נתרן $124\,\mathrm{mEq/L}$. האוסמולליות הנמדדת היא $288\,\mathrm{mOsm/kg}$, ובמכשיר גזים המשתמש באלקטרודה ישירה נמדד נתרן $139\,\mathrm{mEq/L}$. מהי הפרשנות הנכונה?
- היפונתרמיה היפוטונית אמיתית המחייבת הגבלת נוזלים.
- היפונתרמיה היפרטונית, משום שטריגליצרידים הם אוסמולים אפקטיביים.
- SIADH בשל כאב ובחילה.
- היפונתרמיה מדומה בשל המוליזה של הדגימה.
- פסאודוהיפונתרמיה: הליפידים מקטינים את חלק המים בפלזמה והשיטה העקיפה מעריכה חסר את ריכוז הנתרן.
פתרון
התשובה הנכונה היא (5).
נתרן מומס במי הפלזמה ולא בחלק השומני או החלבוני שלה. בדרך כלל מים מהווים כ־$93\%$ מהפלזמה. כמות קיצונית של שומנים או חלבונים מקטינה את חלק המים. בשיטת Indirect ion-selective electrode מדללים נפח קבוע של פלזמה ומניחים שחלק המים תקין, ולכן מתקבל ריכוז נתרן נמוך באופן מלאכותי. Direct ion-selective electrode, כמו במכשיר גזים, מודד את הנתרן בלי אותה שגיאת דילול.
האוסמולליות התקינה והפער בין המדידה העקיפה ($124$) לישירה ($139$) מתאימים לפסאודוהיפונתרמיה, ולא לעודף מים היפוטוני אמיתי. כפי שמודגש בהערות הדובר, טיפול בנתון הנתרן המדומה בלי להבין את מנגנון המדידה עלול להיות שגוי.
היפונתרמיה והיפרנתרמיה
יכולת הכליה להפריש מים תלויה גם בכמות המומסים המגיעה לשתן, בהפרשת ADH וביכולת לייצר שתן מדולל. מנגד, בהיפרנתרמיה יש לחשב את חסר המים החופשיים ולהתחשב במשך ההתפתחות לפני קביעת קצב התיקון.
שאלה 15: Beer potomania ומגבלת הפרשת המים
גבר בן 56 שותה כ־$5\,\mathrm{L}$ בירה ביום וכמעט אינו אוכל. כמות המומסים היומית שלו היא כ־$250\,\mathrm{mOsm/day}$, והכליות מסוגלות לדלל שתן עד אוסמולליות מינימלית של $50\,\mathrm{mOsm/kg}$. נתרן בדם $112\,\mathrm{mEq/L}$ ואוסמולליות שתן $60\,\mathrm{mOsm/kg}$. מה נפח המים המרבי שהוא מסוגל להפריש ביום?
- כ־$18\,\mathrm{L}$, משום שכליה תקינה מסוגלת תמיד להפריש 12–18 ליטר ביום.
- כ־$5\,\mathrm{L}$, משום שנפח השתן מוגבל על ידי כמות המומסים הזמינה להפרשה.
- כ־$2.5\,\mathrm{L}$, משום ש־ADH מגורה במידה מרבית.
- כ־$1\,\mathrm{L}$, משום שאלכוהול חוסם את ה־TAL.
- נפח בלתי מוגבל, כל עוד ADH מדוכא.
פתרון
התשובה הנכונה היא (2).
כמות המים המרבית שניתן להפריש מוגבלת על ידי עומס המומסים היומי והאוסמולליות המינימלית של השתן:
\[\mathrm{V_{max}=\frac{Osmoles\ excreted/day}{U_{osm,min}}=\frac{250}{50}=5\,L/day}\]כאשר צריכת המומסים רגילה, בערך $600$–$900\,\mathrm{mOsm/day}$ בדוגמת המצגת, אותו מנגנון יכול לאפשר הפרשה של 12–18 ליטר. במקרה זה ADH מדוכא באופן מתאים — השתן מדולל — אך אין די מומסים להפרשת כמות מים גדולה יותר. זהו עקרון Beer potomania, הדומה ל־Tea and toast syndrome.
הערה קלינית מהמצגת: כאשר תזונה או סליין מעלים בבת אחת את אספקת המומסים, עלולה להתפתח דיורזת מים גדולה, והנתרן עלול לעלות במהירות. תיקון יתר של היפונתרמיה כרונית עלול לגרום ל־Osmotic demyelination syndrome (ODS).
שאלה 16: האם סליין איזוטוני יתקן SIADH?
גבר בן 68 עם סרטן ריאה מסוג תאים קטנים, במצב Euvolemic, מציג נתרן בדם $124\,\mathrm{mEq/L}$, אוסמולליות שתן קבועה של $616\,\mathrm{mOsm/kg}$ ונתרן בשתן $70\,\mathrm{mEq/L}$. מתמחה מזמין ליטר $0.9\%\,\mathrm{NaCl}$ המכיל כ־$308\,\mathrm{mOsm}$. בהנחה שאוסמולליות השתן נשארת קבועה, מה צפוי לקרות לריכוז הנתרן בדם לפי מודל השאלה?
- הוא יירד, משום ש־$308\,\mathrm{mOsm}$ יופרשו בכ־$0.5\,\mathrm{L}$ שתן, ובמאזן יישארו כ־$0.5\,\mathrm{L}$ מים חופשיים.
- הוא יעלה, משום שסליין איזוטוני תמיד מתקן היפונתרמיה.
- הוא לא ישתנה, משום שהסליין איזוטוני.
- הוא יעלה במהירות, משום שסליין מדכא ADH.
- הוא יעלה, משום שעומס הנתרן מרחיב ECF ומגרה ANP.
פתרון
פתרון לפי המודל המפושט המשתמע מאפשרות (1): התשובה היא (1). במצגת מופיעה השאלה עצמה בשקף 51, אך אין אחריה שקף פתרון; החישוב שלהלן אינו ציטוט של פתרון רשמי.
אם מניחים שכל $308\,\mathrm{mOsm}$ המוזרקים יופרשו בשתן שאוסמולליותו נשארת $616\,\mathrm{mOsm/kg}$, נפח השתן הדרוש להפרשתם הוא בקירוב:
\[\mathrm{V_{urine}=\frac{308\,mOsm}{616\,mOsm/L}\approx0.5\,L}\]כלומר, מתוך ליטר התמיסה הניתן, כ־$0.5\,\mathrm{L}$ מים נותרים במאזן — Desalination במודל הפשוט — ולכן ריכוז הנתרן עשוי לרדת במקום לעלות. זה מסביר מדוע סליין איזוטוני אינו מתקן בהכרח היפונתרמיה ב־SIADH.
מגבלה חשובה: אוסמולליות השתן לבדה אינה מספיקה לניבוי מדויק של השינוי בנתרן בדם. נדרש להתייחס גם לריכוז $\mathrm{Na^++K^+}$ בשתן, להרכב המומסים המופרשים ולמאזן המים והאלקטרוליטים. לכן אין להסיק מהנתונים הללו בלבד שהירידה בנתרן מובטחת מבחינה קלינית. המספרים והתשובה בסעיף זה מוצגים כהדגמה של ההנחות בשאלה, ולא כהמלצה טיפולית.
שאלה 17: חישוב חסר מים בהיפרנתרמיה
גבר בן 82 במשקל $70\,\mathrm{kg}$ ממוסד סיעודי סובל משלשולים במשך חמישה ימים ומגישה מוגבלת למים. הוא ישנוני, ריכוז הנתרן בדם הוא $168\,\mathrm{mEq/L}$ וההפרעה התפתחה במשך כמה ימים. מהי ההערכה המתאימה ביותר של חסר המים החופשיים ותוכנית התיקון לפי המצגת?
- כ־$7\,\mathrm{L}$ בתוך שש שעות, כדי לנרמל נתרן במהירות.
- כ־$12\,\mathrm{L}$, בהורדת נתרן של $2\,\mathrm{mEq/L}$ לשעה.
- כ־$3\,\mathrm{L}$ באמצעות סליין $3\%$.
- כ־$8.4\,\mathrm{L}$ באמצעות בולוס D5W בקצב $2\,\mathrm{L/h}$.
- כ־$7\,\mathrm{L}$, בהורדת נתרן שאינה עולה על $10$–$12\,\mathrm{mEq/L}$ ליממה.
פתרון
התשובה הנכונה היא (5).
בגבר מבוגר משתמשים בקירוב של $0.5$ ממשקל הגוף עבור המים הכוללים בגוף (TBW), במקום כ־$0.6$ בגבר צעיר:
\[\mathrm{TBW=0.5\times70=35\,L}\]חסר המים החופשיים לפי ריכוז נתרן יעד של $140\,\mathrm{mEq/L}$ הוא:
\[\begin{aligned} \mathrm{Water\ deficit}&=\mathrm{TBW}\left(\frac{Na^+}{140}-1\right)\\ &=35\left(\frac{168}{140}-1\right)\\ &=35\times0.2=7\,\mathrm{L} \end{aligned}\]האפשרות של $8.4\,\mathrm{L}$ מתקבלת אם משתמשים בטעות ב־$0.6$ במקום $0.5$ לצורך הדוגמה. בהיפרנתרמיה שהתפתחה במשך ימים, תאי המוח הסתגלו באמצעות צבירת אוסמולים. הורדה מהירה מדי של ריכוז הנתרן יכולה להוביל לכניסת מים לתאים ולבצקת מוחית. לפי כללי הקצב המובאים במצגת, התיקון מוגבל לכ־$0.5\,\mathrm{mEq/L}$ לשעה או $10$–$12\,\mathrm{mEq/L}$ ביממה. כשאפשר, יש עדיפות למתן מים דרך מערכת העיכול; D5W מחייב ניטור, בין היתר בשל אפשרות להיפרגליקמיה.