חלק 1 - חזרה: ויסות מים והיפונתרמיה

היפונתרמיה משקפת בדרך כלל עודף מים יחסי

היפונתרמיה היא ירידה בריכוז הנתרן בפלזמה. ברוב המקרים הבעיה המרכזית היא אגירת מים ביחס לכמות הנתרן, ולא בהכרח מחסור מוחלט בנתרן. אדם יכול לאבד נתרן ומים יחד, ובכל זאת לפתח היפונתרמיה אם נשמרים בגופו מים בכמות גדולה מדי ביחס ליכולת הכליה להפרישם.

הסכנה העיקרית בהיפונתרמיה היפוטונית היא מעבר מים מן ה־ECF לתאי המוח, התנפחותם והתפתחות בצקת מוחית. ראשית יש לוודא שאכן מדובר בהיפונתרמיה היפוטונית:

  • היפונתרמיה היפוטונית (היפואוסמולרית): עודף מים ביחס למומסים האפקטיביים בנוזל החוץ־תאי. זו הקבוצה העיקרית שמסווגים בהמשך לפי סטטוס הנפח.
  • היפונתרמיה עם היפראוסמולריות, למשל בהיפרגליקמיה: ריכוז גלוקוז גבוה ב־ECF מושך מים מה־ICF אל ה־ECF ומדלל את ריכוז הנתרן הנמדד. זו ירידה אמיתית בריכוז הנתרן, אך היא מתרחשת בנוכחות אוסמולריות גבוהה. לצורך הערכה מתקנים בקירוב את הנתרן הנמדד ב־‎1.6 mEq/L לכל עלייה של ‎100 mg/dL בגלוקוז מעל ‎100 mg/dL, כפי שנלמד בשיעור הקודם.
  • פסאודוהיפונתרמיה: עודף משמעותי בשומנים, בעיקר טריגליצרידים, או בחלבוני הפלזמה עלול להטות מדידת נתרן בשיטה עקיפה, שאינה מתחשבת במדויק בשינוי בחלק המימי של הפלזמה. מדידה באמצעות Direct ion-selective electrode, למשל בבדיקת גזים, מסייעת לזהות את הפער. מדידת אוסמולריות היא בדיקה נפרדת המשמשת להשלמת הבירור.

מדוע ברוב מצבי ההיפונתרמיה השתן מרוכז?

ההורמון וזופרסין (ADH) מגביר את חדירות ה־Collecting duct למים באמצעות התאים ה־Principal, וכך מעודד ספיגה מחדש של מים ויצירת שתן מרוכז. במצב של היפונתרמיה היפוטונית היינו מצפים לדיכוי ADH ולהפרשת שתן מדולל, אך במקרים רבים מתקיים גירוי אחר להפרשתו, למשל ירידה בנפח הדם האפקטיבי, סטרס, תרופות או מחלה.

אוסמולריות שתן גבוהה היא עדות עקיפה לכך שקיימת פעילות של ADH, גם כאשר ריכוז הנתרן בפלזמה נמוך. כאשר השתן מדולל מאוד ובכל זאת מתפתחת היפונתרמיה, יש לחשוב בעיקר על שתייה מופרזת ביחס לקיבולת הפינוי של הכליה או על עומס מומסים יומי נמוך.

יכולת הפרשת המים תלויה בכמות המומסים שיש להפריש ובאוסמולריות הנמוכה ביותר שאליה ניתן לדלל את השתן:

\[\mathrm{Maximal\ urine\ volume=\frac{Daily\ osmole\ excretion}{Minimal\ urine\ osmolality}}\]

בדיאטה מערבית עם עומס של כ־‎600 mOsm/day, וכליה שמסוגלת לדלל את השתן עד ‎50 mOsm/L, אפשר להפריש עד כ־12 ליטר שתן ביום. בהנחות דומות, עומס של ‎1,200 mOsm/day מאפשר הפרשה של כ־24 ליטר, בעוד שעומס של ‎300 mOsm/day מאפשר רק 6 ליטר. באדם מבוגר שמסוגל לדלל את השתן רק עד ‎150 mOsm/L, עומס יומי של ‎300 mOsm יאפשר הפרשה של כ־2 ליטר בלבד. אם ADH גורם לאוסמולריות שתן של ‎600 mOsm/L, אותה כמות מומסים תוכל לצאת בכ־0.5 ליטר שתן בלבד.

מכאן שהסף להתפתחות היפונתרמיה אינו מספר ליטרים אחיד: הוא תלוי בצריכת המומסים וביכולת הכליה לדלל שתן. כאשר השתן מרוכז, פינוי המים החופשיים (Free water clearance) שלילי; כאשר השתן מדולל, הפינוי חיובי.

חלק 2 - היפונתרמיה לפי סטטוס הנפח

לאחר שנקבע שמדובר בהיפונתרמיה היפוטונית, ההבחנה המרכזית היא בין Hypovolemic, ‏Hypervolemic ו־Euvolemic hyponatremia. את סטטוס הנפח מעריכים מתוך האנמנזה, הבדיקה הגופנית והמעבדה. חשוב להפריד בין נפח ה־ECF הכולל לבין ה־Effective arterial blood volume ‏(EABV), המשקף את הנפח העורקי האפקטיבי הזמין לפרפוזיה.

Hypovolemic hyponatremia - אובדן מים ומלח

היפוולמיה

בהיפוולמיה (״היפו״ פירושו ״מתחת״ או ״חוסר״/״תת״, כמו ב״היפותרמיה״ - תת־חום) קיימת ירידה בנפח ה־ECF בעקבות אובדן נתרן ומים, למשל בשלשול, בהקאות, בדימום או באובדן כלייתי. אם נשמרים מים יחסית לכמות הנתרן שנותרה, מתפתחת גם היפונתרמיה. ירידת הנפח היא גירוי פיזיולוגי להפרשת וזופרסין, גם כשהאוסמולריות נמוכה.

ריכוז הנתרן בשתן מסייע להבחין בין מקורות האובדן: בכליה, או מחוץ לכליה.

מקור אובדן הנפח תגובת הכליה נתרן בשתן, כפי שנלמד
Extra-renal losses - למשל מערכת העיכול או דימום הכליה משמרת נתרן באופן מרבי פחות מ־‎10 mmol/L
Renal losses - אובדן נתרן דרך הכליה הכליה אינה מצליחה לשמר את הנתרן כראוי מעל ‎20 mmol/L

בשני המקרים צפוי בדרך כלל שתן מרוכז בשל הפרשת ADH בתגובה לירידה בנפח.

הטיפול העקרוני הוא החזרת נפח באמצעות Normal saline ‏(‎0.9% NaCl): זוהי תמיסה איזוטונית שמרבית נפחה נשארת ב־ECF. החזרת הנפח מסירה בהמשך את הגירוי להפרשת ADH - עובדה חשובה מאוד מבחינת קצב תיקון הנתרן.

העדיפות הפיזיולוגית של הגוף: כאשר נפח הדם והאוסמולריות משדרים אותות סותרים, ירידה משמעותית בנפח מקבלת עדיפות. הגוף מפריש ADH כדי לתמוך בפרפוזיה, גם במחיר של אגירת מים והחמרת ההיפונתרמיה. ADH פועל הן בכליה דרך רצפטורי V2 והן בכלי הדם דרך V1.

Hypervolemic hyponatremia - בצקות עם נפח עורקי אפקטיבי נמוך

היפונתרמיה הייפרוולומית

בהיפרוולמיה יש עלייה בנפח הנוזלים הכולל, ולכן ניתן למצוא בצקת פריפרית, גודש ריאתי או סימנים של לחץ ורידי מוגבר כמו JVP. עם זאת, בחלק מהמחלות ה־EABV נמוך, אף שבגוף יש עודף נתרן ומים. כך קורה למשל באי־ספיקת לב ובשחמת הכבד: הגוף מגיב לירידה בנפח האפקטיבי באמצעות הפעלת מערכת RAS, המערכת הסימפתטית ו־ADH, וממשיך לאגור מים ומלח.

גם כאן אפשר להיעזר בנתרן בשתן:

  • כליה שמגיבה לשפל בנפח האפקטיבי ומשמרת נתרן: נתרן בשתן צפוי להיות נמוך, לרוב פחות מ־‎10 mmol/L.
  • פגיעה כלייתית שבה הכליה עצמה אינה משמרת נתרן כראוי: נתרן בשתן עשוי להיות מעל ‎20 mmol/L, למשל במחלות כליה מתקדמות.

בשתי האפשרויות ADH פעיל בדרך כלל והשתן מרוכז. הטיפול העקרוני הוא הגבלת נוזלים וטיפול בעודף הנפח, לעיתים באמצעות משתנים; במצבים של כשל כלייתי משמעותי ייתכן צורך בדיאליזה. במקביל יש לטפל במחלת הרקע ולתקן חסר אשלגן אם קיים.

המשותף להיפוולמיה ולהיפרוולמיה: בשתיהן יכולה להיות הפרשת ADH שהיא Appropriate מבחינת שמירת פרפוזיה, אף שהיא מחמירה את ההיפונתרמיה. בהיפוולמיה נפח הגוף באמת חסר; בהיפרוולמיה עלול להיות עודף נוזלים כולל אך נפח עורקי אפקטיבי נמוך.

Euvolemic hyponatremia - בירור SIADH

היפונתרמיה Euvolemic ו־Water Excess

ב־Euvolemic hyponatremia אין בבדיקה הגופנית סימנים בולטים של התייבשות או של עודף נפח: אין בצקות משמעותיות, אין גודש ריאתי ואין עדות ברורה לחסר נפח. למרות השם, גם כאן קיימת אגירת מים; המונח Euvolemic מתאר בעיקר את המראה הקליני בבדיקה.

כאשר יש היפונתרמיה היפוטונית עם שתן שאינו מדולל כראוי, ללא גירוי נפחי מתאים ל־ADH, יש לחשוב על SIADH - Syndrome of Inappropriate Antidiuretic Hormone Secretion. לפני שמייחסים את ההיפונתרמיה ל־SIADH יש לשלול גורמים אנדוקריניים הגורמים לפעילות ADH:

  1. אי־ספיקת אדרנל / חסר קורטיזול: חסר קורטיזול תורם לעלייה בפעילות ADH. בירור תפקוד האדרנל עשוי לכלול מבחן Synacthen, שבו נותנים ACTH ובודקים את תגובת הקורטיזול.
  2. Hypothyroidism: יש להעריך גם תפקוד בלוטת התריס, ובפרט TSH, כחלק מהבירור.

ב־SIADH השתן מרוכז ביחס למצופה במצב של היפונתרמיה, ונתרן בשתן יהיה לעיתים קרובות מעל ‎20 mmol/L, בהקשר קליני מתאים. טיפול ראשוני כולל הגבלת שתייה, איתור הגורם ותיקונו; במקרה של היפונתרמיה סימפטומטית קשה נדרש טיפול דחוף ב־3% saline תחת ניטור.

גורמים אפשריים לפעילות ADH בלתי הולמת:

  • מערכת העצבים המרכזית: מנינגיטיס, גידולים, טראומה, דימום תת־עכבישי (SAH).
  • מחלות ריאה ומצבי הנשמה: דלקת ריאות, שחפת, אסתמה והנשמה מכנית.
  • סטרס פיזיולוגי: כאב, בחילה, הקאה והמצב שלאחר ניתוח. כאן הפרשת ADH יכולה להיות קשורה לסטרס, גם כשאין חסר נפח משמעותי.
  • תרופות: ‏SSRI כגון ציפרלקס, תרופות אנטי־פסיכוטיות, סולפונילאוריאות מדור ראשון, Oxytocin/Pitocin, אופיאטים ו־Cyclophosphamide.
  • חומרים ומצבים נוספים: ‏MDMA (אקסטזי), ובחלק מהמקרים מחלות הקשורות ל־HIV/AIDS.

כאשר סטטוס הנפח אינו ברור: ניתן במצבים מתאימים להיעזר ב־Saline challenge כבירור תגובתי. אם לאחר מתן סליין הנפח משתפר, ADH מדוכא, השתן נעשה מדולל והנתרן מתחיל להשתפר, הדבר תומך בהיפונתרמיה היפוולמית. אם אין דיכוי של ריכוז השתן ואין תגובה מתאימה, גובר החשד למנגנון Euvolemic כגון SIADH. זהו מבחן המצריך שיקול דעת קליני וניטור, במיוחד משום שהפסקה חדה של ADH עלולה להוביל לתיקון מהיר מדי של הנתרן.

MDMA הוא דוגמה לשילוב מסוכן במיוחד: החומר עשוי להגביר הפרשה של ADH ובמקביל לעורר צמא ושתייה. הכליה מפרישה שתן מרוכז, מים נאגרים בגוף, וריכוז הנתרן עלול לרדת בחדות.

חלק 3 - טיפול בהיפונתרמיה וסכנת תיקון מהיר

שני הסיכונים המנוגדים: בצקת מוחית ו־ODS

בהיפונתרמיה חריפה מים נכנסים לתאי המוח ועלולה להתפתח בצקת מוחית עם בלבול, פרכוסים, הרניאציה ואף מוות. בהיפונתרמיה ממושכת המוח מסתגל לסביבה ההיפוטונית, בין היתר באמצעות הוצאת מומסים אורגניים מתוך התאים. הסתגלות זו מצמצמת את כניסת המים, אך יוצרת פגיעות אחרת: העלאה מהירה מדי של הנתרן בפלזמה גורמת למים לצאת במהירות מתאי המוח ועלולה להביא ל־Osmotic demyelination syndrome ‏(ODS).

ODS יכול להתבטא בפגיעה נוירולוגית חמורה, לרבות שיתוק גפיים ופגיעה בשרירי הנשימה. הסיכון גבוה במיוחד בהיפונתרמיה שנמשכה לפחות כ־24–48 שעות, ובמצבים כגון תת־תזונה, אלכוהוליזם, מחלת כבד והיפוקלמיה.

הנחיות התיקון המספריות שנלמדו בשיעור נועדו להמחיש את חשיבות הזהירות והניטור, והן אינן תחליף לפרוטוקול קליני מותאם למטופל:

  • בהיפונתרמיה עם תסמינים נוירולוגיים קשים, למשל פרכוסים או הפרעה משמעותית בהכרה, ניתן 3% NaCl כדי להפחית במהירות את הבצקת המוחית. תוארו פרוטוקולים של מתן 100–150 מ״ל במשך כ־20 דקות בהתאם למצב.
  • הוצג בשיעור כלל לימודי של עלייה התחלתית של עד כ־‎6 mEq/L בשש שעות במקרה חמור, תוך שמירה על לא יותר מכ־‎8 mEq/L ב־24 שעות בתיקון הכולל. בקבוצות סיכון דרושה זהירות מיוחדת.
  • יש לעקוב תכופות אחרי נתרן בדם, אוסמולריות השתן ותפוקת השתן. שינוי פתאומי משתן מרוכז לשתן מדולל מאוד הוא סימן אזהרה לעלייה מהירה אפשרית בנתרן.

למה נתרן עלול לעלות מהר גם בלי סליין היפרטוני?

נניח שמטופל מגיע עם היפונתרמיה היפוולמית לאחר שלשולים. בתחילה הירידה בנפח מפעילה ADH, ולכן הכליה שומרת מים ומפרישה שתן מרוכז. לאחר מתן Normal saline נפח הדם משתפר, הגירוי להפרשת ADH נעלם ופתאום הכליה יכולה להפריש כמות גדולה של מים חופשיים. תפוקת השתן עשויה לעלות למאות מיליליטרים בשעה (בדוגמה ניתנו 300–400 מ״ל לשעה), וריכוז הנתרן בפלזמה מזנק אף אם העירוי האיזוטוני כבר הופסק.

כאשר התיקון מהיר מדי, ההתערבות יכולה לכלול החזרת מים חופשיים, למשל באמצעות D5W, וכן Desmopressin (אנלוג של וזופרסין) כדי לעצור את איבוד המים החופשיים ולשלוט בקצב התיקון. המפתח הוא לזהות את המגמה בזמן, לפני שחורגים מגבולות התיקון.

דוגמאות קליניות

ריצות ארוכות: מאמץ, חום, הזעה וסטרס יכולים לגרום להפרשת ADH. אם הרץ שותה כמויות גדולות של מים, בפרט מעבר לכמות שניתן להפריש, עלולה להתפתח Exercise-associated hyponatremia. הופעת בלבול, פרכוסים או קריסה סמוך לסיום ריצה ממושכת יכולה להתאים להפרעה קשה במאזן הנתרן. משקאות עם מומסים עשויים לצמצם חלק מהסיכון ביחס לשתיית כמויות גדולות של מים בלבד, אך אינם מבטלים אותו.

מטופלת התלויה ב־Desmopressin: מטופלת לאחר ניתוח בהיפופיזה קיבלה תחליפי הורמונים, לרבות Minirin ‏(Desmopressin) בשל חסר ADH. לאחר מחלה שבמהלכה אכלה פחות והמשיכה לשתות, הגיעה למיון עם פרכוסים, נתרן ‎105 mEq/L ואוסמולריות פלזמה כ־‎215 mOsm/L. השתן היה מרוכז מאוד, סביב ‎600 mOsm/L, כמתאים להשפעת התרופה. היא טופלה בסליין היפרטוני והנתרן עלה בתחילה בכ־‎6 mEq/L, אך למחרת נמדד כבר ‎140 mEq/L - תיקון מהיר ומסוכן במיוחד. המקרה ממחיש את הצורך בניטור צמוד גם לאחר שחל שיפור נוירולוגי ראשוני, ואת החשיבות של התאמת שתייה לטיפול ב־Desmopressin ולצריכת המומסים.

חלק 4 - היפרנתרמיה ו־Diabetes insipidus

היפרנתרמיה: לרוב חסר מים ביחס לנתרן

אליס מתכווצת

היפרנתרמיה היא ריכוז נתרן בפלזמה של מעל ‎145 mEq/L. היא נובעת לרוב מחסר מים חופשיים ביחס לנתרן בגוף. אין להסיק ממנה בהכרח שתכולת הנתרן הכוללת עלתה: אדם יכול להיות היפרנתרמי גם כאשר חסרים לו מים וגם נתרן, בתנאי שהחסר במים גדול יותר.

העלייה ב־Tonicity של ה־ECF מושכת מים מתאי המוח החוצה, וגורמת להתכווצותם (מכאן התמונה למעלה של אליס מתכווצת). הדבר עלול לפגוע בכלי דם ולגרום לדימום, נוסף על תסמינים נוירולוגיים כמו חולשה, אי־שקט, שינוי במצב ההכרה ופרכוסים.

היפרנתרמיה פחות נפוצה מהיפונתרמיה משום שבגוף פועלים שני מנגנוני הגנה: הפרשת ADH לשימור מים בכליה ותחושת צמא לעידוד שתייה. לכן ההפרעה מתפתחת בעיקר כשאין גישה מספקת למים או כאשר אחד המנגנונים אינו פועל כראוי. קבוצות אופייניות הן קשישים ואנשים מרותקים למיטה התלויים באחרים לצורך שתייה, וכן תינוקות עם אובדן נוזלים שאינו מוחזר.

Maintenance of hypernatremia

ארבע שאלות בבירור היפרנתרמיה

  1. מהו נפח ה־ECF? האם יש סימני חסר נפח, נפח תקין או עודף נפח?
  2. האם משקל הגוף השתנה? שינוי במשקל יכול לשמש רמז לכמות המים שאבדה.
  3. האם תחושת הצמא תקינה והאם יש גישה למים? נגעים בהיפותלמוס עלולים לפגוע בתחושת הצמא.
  4. מהי תפוקת השתן ומהי האוסמולריות שלו? התגובה הכלייתית התקינה להיפרנתרמיה היא שתן מרוכז מאוד, בהשפעת ADH. שתן מדולל בנוכחות היפרנתרמיה מעיד על בעיה בשימור מים.

Diabetes insipidus - חסר פעילות של ADH

Diabetes insipidus

Diabetes insipidus ‏(DI) הוא מצב שבו הכליה מאבדת כמויות גדולות של מים בגלל פעילות חסרה של ADH. היפרנתרמיה תתפתח בעיקר אם המטופל אינו יכול לשתות מספיק מים כדי לפצות על האובדן.

סוג DI מנגנון תגובה למתן ADH/Desmopressin
Central DI ADH אינו מופרש בכמות מספקת ממערכת ההיפותלמוס–היפופיזה; למשל לאחר ניתוח, דימום או פגיעה באזור הכליה מסוגלת להגיב, ולכן השתן נעשה מרוכז יותר
Nephrogenic DI ADH קיים אך הכליה עמידה לפעולתו; למשל עקב פגיעה ברצפטור V2, ב־Aquaporins או במצבי מחלה כלייתית התגובה חסרה או ירודה

כאשר השתן נותר מדולל למרות הצורך לשמר מים, ניתן להבחין בין שני המנגנונים לפי התגובה למתן אנלוג של ADH: ריכוז השתן מצביע על Central DI, ואילו חוסר תגובה מצביע על עמידות כלייתית. בבירור יש להביא בחשבון גם שתיית יתר ראשונית (Primary polydipsia); בדיקות של מניעת מים מבוצעות רק במסגרת רפואית מבוקרת.

עקרונות הטיפול וחישוב חסר המים

Consequences and compensation

הטיפול במרבית מצבי ההיפרנתרמיה הוא החזרת מים חופשיים. אם המטופל מסוגל לשתות ומערכת העיכול מתפקדת, מים דרך הפה או דרך הזנה אנטרלית עדיפים. כאשר נדרשת תמיסה תוך־ורידית, D5W ‏(‎5% dextrose in water) מתנהגת בקירוב כמים חופשיים לאחר קליטת הגלוקוז בתאים.

יש לזכור ש־D5W עלולה להעלות את ריכוז הגלוקוז בדם, ולכן נדרש מעקב גם אחר גלוקוז, במיוחד כשפינויו מן הדם אינו תקין.

מאחר שהמים מתפזרים בכל Total body water ‏(TBW), רק חלק קטן מ־D5W נשאר במדור התוך־כלי. בדוגמה מהשיעור, ליטר D5W מגדיל את הנפח התוך־כלי בכ־83 מ״ל בלבד. בהיפוולמיה משמעותית יש להתייחס גם לצורך הראשוני בשיקום הפרפוזיה, ולא לראות ב־D5W תחליף פשוט להחייאת נפח.

את חסר המים אפשר להעריך באמצעות:

\[\mathrm{Water\ deficit=TBW\cdot\left(\frac{Na_{measured}}{Na_{target}}-1\right)}\]

דוגמה: גבר במשקל 70 ק״ג עם נתרן ‎175 mEq/L, כשהיעד הסופי הוא ‎140 mEq/L. בהנחה ש־TBW הוא כ־60% מהמשקל:

\[\begin{aligned} \mathrm{TBW}&=70\cdot0.6=42\ \mathrm{L}\\[5pt] \mathrm{Water\ deficit}&=42\cdot\left(\frac{175-140}{140}\right)\\[5pt] &=42\cdot0.25=\boxed{10.5\ \mathrm{L}} \end{aligned}\]

זהו חסר מים מוערך עד יעד סופי, ולא כמות שיש לתת בבת אחת. מקדם TBW המקובל בקירוב הוא 0.6 לגבר ו־0.5 לאישה, ובגיל מבוגר או בהשמנה משתמשים לעיתים במקדמים נמוכים יותר. יש להוסיף לחישוב את האובדנים הנמשכים (Ongoing losses), למשל בהזעה, בחום, בנשימה מוגברת או בשלשולים.

גם בהיפרנתרמיה כרונית המוח עובר הסתגלות אוסמוטית, ולכן תיקון מהיר מדי עלול לגרום לבצקת מוחית. בשיעור הוצג יעד תיקון הדרגתי בסדר גודל של ‎8–12 mEq/L ליממה (בקירוב 10 ליממה), תוך ניטור והתאמה למצבו של המטופל. אלו ערכי לימוד והקצב הקליני נקבע לפי משך ההפרעה ונסיבותיה.

חלק 5 - חזרה על מאזן נתרן ומים

מספר הבחנות יסוד מחברות בין ההפרעות השונות:

שאלה עיקרון פיזיולוגי
מה קורה ל־ADH בירידה חדה בנפח הדם לצד אוסמולריות נמוכה? הגירוי הנפחי גובר: ADH מופרש כדי לשמר פרפוזיה, גם במחיר החמרת ההיפונתרמיה.
מה עושה Angiotensin II? מכווץ כלי דם, כולל השפעה משמעותית על ה־Efferent arteriole, מגביר ספיגת נתרן בפרוקסימל טובולי ותומך בשימור נפח דרך מערכת RAS.
מה קורה במתן Hypertonic saline? אוסמולריות ה־ECF עולה, מים עוברים מה־ICF ל־ECF, נפח התאים קטן וה־ECF מתרחב.
מה ההבדל בין Na content ל־Na concentration? תכולת הנתרן הכוללת משפיעה בעיקר על נפח ה־ECF; הריכוז קשור ליחס בין מומסים למים, ל־Tonicity ולמעבר מים בין המדורים.
למה ADH רגיש יותר? שינויים קטנים באוסמולריות מפעילים הפרשה רגישה; לעומת זאת, נדרשת לרוב ירידה גדולה יותר בנפח/לחץ הדם, אך אז תגובת ההפרשה יכולה להיות חזקה במיוחד.
מה קורה לספיגת נתרן בפרוקסימל כאשר צריכת הנתרן יורדת והנפח מתכווץ? היא גוברת, בין השאר בגלל ירידת הלחץ ההידרוסטטי ועליית הלחץ האונקוטי בקפילרות הפריטובולריות ובשל ויסות הורמונלי.

התגברות הספיגה הפרוקסימלית בתגובה לירידת נפח קשורה לסטטוס הנפח ולכוחות סטארלינג. יש להבחין בינה לבין Glomerulotubular balance, המתאר התאמה של הספיגה הפרוקסימלית לעומס המסונן בעקבות שינוי ב־GFR. כאשר יש התנגשות בין המנגנונים, שימור נפח מקבל עדיפות.

חלק 6 - עקרונות מאזן חומצה־בסיס ובופרים

מהו pH ומדוע הוא חשוב?

יחס בין יוני מימן ל־ph

ה־pH מבטא את ריכוז יוני המימן החופשיים, ביחס לוגריתמי והפוך:

\[\mathrm{pH=-\log_{10}\left[H^+\right]}\]

ככל שריכוז ה־$\ce{H+}$ עולה, ה־pH יורד; כאשר ריכוזו יורד, ה־pH עולה. משום שזהו סולם לוגריתמי, שינוי של יחידת pH אחת משקף שינוי פי 10 בריכוז יוני המימן.

טבלת חומציות

בדם עורקי pH תקין הוא סביב 7.4, ובשיעור ניתן טווח של 7.37–7.42 (בספרים שונים מופיע לעיתים טווח רחב מעט יותר). הדם הוורידי חומצי מעט יותר, סביב 7.35, וה־pH באינטרסיציום דומה לו; בתוך התאים הטווח רחב יותר, כ־6.0–7.2. מצב של pH נמוך בדם נקרא Acidemia, ו־pH גבוה נקרא Alkalemia. המונחים Acidosis ו־Alkalosis מתארים את התהליכים הגורמים לנטייה לחומציות או לבסיסיות.

ב־pH של 7.4 ריכוז $\ce{H+}$ הוא רק כ־‎40 nmol/L, בעוד שריכוז הנתרן בפלזמה הוא בסדר גודל של ‎142 mmol/L - פער של כ־3.5 מיליון. למרות הריכוז הנמוך, שינויים בו משפיעים על כמעט כל מערכת בגוף. טווחי pH קיצוניים, בקירוב 6.8–8, אינם תואמים בדרך כלל תפקוד תקין לאורך זמן. ל־pH תקין חשיבות בפעילות אנזימים וחלבונים, טרנספורט דרך ממברנות, תפקוד הלב, קולטנים אדרנרגיים, יציבות המודינמית ומאזן אלקטרוליטים כגון אשלגן וסידן.

חומצות נדיפות וחומצות לא נדיפות

חומצות בגוף

הגוף מייצר או קולט חומצות מסוגים שונים:

  • חומצה נדיפה (Volatile acid): בעיקר CO₂, הנוצר במטבוליזם האירובי של פחמימות, שומנים וחלבונים. הריאות מסלקות כמות גדולה מאוד - סדר גודל של ‎15,000–20,000 mmol CO₂ ליום.
  • חומצות לא נדיפות (Fixed / Nonvolatile acids): חומצות שלא ניתן לסלק כ־CO₂ דרך הריאות. העומס היומי הממוצע הנובע בין היתר מתזונה וממטבוליזם הוא כ־‎50–100 mEq ליום, ובדוגמאות נעשה שימוש בכ־‎70–80 mEq ליום. הכליה צריכה להפריש את העומס הזה ולחדש ביקרבונט בהתאם.

את החומצות הלא נדיפות מחלקים לאורגניות וללא־אורגניות. חומצות אורגניות עשויות להיווצר בתהליכים רגילים או במצבים פתולוגיים - למשל חומצה לקטית במצבי היפופרפוזיה, וגופי קטו כמו β-hydroxybutyrate ו־Acetoacetate בקטואצידוזיס. חומצות אנאורגניות קשורות בין היתר למטבוליזם של רכיבי מזון ולפירוק חלבונים.

דוגמאות לחומצות הנוצרות מחשיפה רעילה:

  • Salicylates / Aspirin: הרעלה עשויה להגביר ייצור לקטט וגם לגרות את מרכז הנשימה.
  • Methanol: מתפרק לחומרים ובהם Formic acid, שעלול לפגוע בעצב הראייה ולגרום לעיוורון.
  • Ethylene glycol: מתפרק בין היתר ל־Glycolic acid ול־Oxalic acid. שקיעת גבישי Calcium oxalate בכליה עלולה לגרום לפגיעה כלייתית חריפה.

גם חשיפה למוצרי החלקת שיער מסוימים המכילים חומרים המתפרקים לתוצרים דומים לחלק ממטבוליטי Ethylene glycol תוארה כדוגמה לפגיעה כלייתית. הדמיון הוא בתוצרי הפירוק, ולא בהכרח בחומר המקורי או בכל מאפייני ההרעלה.

בופרים - בלימת שינויים ב־pH

buffer concept

Buffer הוא מערכת של חומצה חלשה והבסיס המצומד לה, המסוגלת לקלוט או לשחרר פרוטונים וכך למתן שינויים ב־pH. כאשר נוספת חומצה, החלק הבסיסי של הבופר קולט $\ce{H+}$; כאשר נוספת בסיסיות, החלק החומצי יכול לשחרר $\ce{H+}$.

עקומת טיטרציה

ה־pKa הוא ערך ה־pH שבו ריכוז הצורה הפרוטונית והריכוז של הצורה הלא־פרוטונית שווים. בופר יעיל במיוחד כאשר ה־pH של התמיסה קרוב ל־pKa שלו, בקירוב בטווח של יחידת pH אחת לכל כיוון. יכולת הבופר תלויה גם בכמותו, לא רק בקרבת ה־pKa ל־pH.

משוואת הנדרסון–הסלבך והיחס בין CO₂ לביקרבונט

עבור מערכת הביקרבונט בדם, משוואת Henderson–Hasselbalch היא:

\[\mathrm{pH=6.1+\log_{10}\left(\frac{\left[HCO_3^-\right]}{0.03\cdot PaCO_2}\right)}\]

לצורך השיעור הודגשה במיוחד הצורה המקורבת והנוחה לשימוש:

\[\boxed{\mathrm{\left[H^+\right]\ (nmol/L)\approx24\cdot\frac{PaCO_2\ (mmHg)}{[HCO_3^-]\ (mEq/L)}}}\]

הערכים הטיפוסיים הם PaCO₂ = 40 mmHg, ‏HCO₃⁻ = 24 mEq/L ו־‎$[\ce{H+}]$ = 40 nmol/L, המתאימים ל־pH של כ־7.4. לכן:

\[\mathrm{[H^+]\approx24\cdot\frac{40}{24}=40\ nmol/L}\]

העיקרון החשוב: עלייה ב־PaCO₂ כששאר התנאים קבועים מגדילה את ריכוז $\ce{H+}$ ומורידה pH; עלייה ב־$\mathrm{HCO_3^-}$ מקטינה את ריכוז $\ce{H+}$ ומעלה pH. כדי לשמור על אותו pH, שינוי מפצה בשני הגדלים צריך להיות באותו כיוון - למשל עליית ביקרבונט המלווה בעליית PaCO₂.

עקומת ph - 7.4 הוא התקין

חלק 7 - הריאות והכליה בוויסות ה־pH

מדוע ביקרבונט הוא הבופר המרכזי ב־ECF?

extracellular buffer

מערכת חומצה קרבונית–ביקרבונט היא הבופר המרכזי של הנוזל החוץ־תאי:

\[\mathrm{CO_2+H_2O\ \rightleftharpoons\ H_2CO_3\ \rightleftharpoons\ H^++HCO_3^-}\]

לכאורה, ה־pKa ≈ 6.1 של מערכת זו אינו אידיאלי ל־pH של הדם (7.4), ובופרים כמו פוספט מתאימים יותר מבחינת pKa. למרות זאת, ביקרבונט דומיננטי בשל ריכוזו הגבוה ובעיקר משום שמדובר במערכת פתוחה המווסתת בשני איברים: הריאות יכולות לסלק במהירות CO₂, והכליה משמרת ומחדשת ביקרבונט ומפרישה חומצה.

קיימים בופרים נוספים מחוץ לתאים, לרבות פוספט אנאורגני. בתוך התאים פועלים בעיקר חלבונים, ובהם המוגלובין, ופוספטים אורגניים. כ־60–70% מיכולת הבופר הכימית הכוללת של נוזלי הגוף נמצאת בתוך התאים, אך ברוב הרקמות נדרש זמן עד ששינויים מחוץ לתא משפיעים על הבופרים התוך־תאיים. לכן התגובה המיידית נשענת בעיקר על הבופרים החוץ־תאיים; בהמשך מצטרפים גם הבופרים התוך־תאיים.

מערכת הריאות ומערכת הכליה

הנשימה מווסתת את PaCO₂

השפעת הוונטילציה על ה־ph

כאשר הוונטילציה האלבאולרית עולה, יותר CO₂ מסולק, PaCO₂ יורד, ריכוז $\ce{H+}$ יורד וה־pH עולה. ירידה בוונטילציה גורמת לעליית PaCO₂ ולנטייה לחמצת נשימתית.

השפעת הph על...

הקשר הוא דו־כיווני: חמצת ועלייה בריכוז $\ce{H+}$ מעודדות עלייה בוונטילציה, וכך מופחת ה־CO₂; מנגד, שינוי ראשוני בוונטילציה משנה בעצמו את ה־pH. זהו הבסיס לפיצוי הנשימתי על הפרעות מטבוליות וליצירת הפרעות חומצה־בסיס נשימתיות.

\[\mathrm{\uparrow H^+\ \longrightarrow\ \uparrow Alveolar\ ventilation\ \longrightarrow\ \downarrow PaCO_2}\]

הכליה: המערכת האיטית והחזקה ביותר לטווח הארוך

הכליה מתחילה להגיב לשינויי חומצה־בסיס בתוך שעות, והשפעתה המלאה מתפתחת לאורך שעות עד ימים. היא מבצעת שלוש פעולות משלימות:

  1. פילטרציה של ביקרבונט מן הפלזמה בגלומרולי.
  2. ספיגה מחדש של כמעט כל הביקרבונט המסונן - כדי שלא לאבד את מאגר הבופר הקיים.
  3. הפרשת חומצה לא נדיפה ויצירת ביקרבונט חדש - כדי לפצות על העומס החומצי היומי, שלא ניתן לסלק דרך הריאות.

יש להבחין בין שני סוגים של הפרשת $\ce{H+}$ בטובולי: הפרשת פרוטון כדי לאפשר ספיגת ביקרבונט שכבר עבר פילטרציה, לבין הפרשת פרוטון נטו, כשהפרוטון מופרש עם בופר אחר בשתן ונוצר ביקרבונט חדש לדם.

חלק 8 - ספיגת ביקרבונט לאורך הנפרון

כמות הביקרבונט המסוננת ותחנות הספיגה

ספיגה בפרוקסימל

ביקרבונט עובר פילטרציה בגלומרולי. בהנחת ריכוז פלזמה של ‎24 mEq/L ו־GFR יומי של ‎180 L/day, כמות הביקרבונט המסוננת היא:

\[\mathrm{Filtered\ HCO_3^-=24\cdot180=4320\ mEq/day}\]

כמעט כל הכמות המסוננת (מעל 99.9%) נספגת מחדש. החלוקה (בקירוב) היא:

מקטע חלק משוער מן הביקרבונט המסונן
Proximal tubule כ־85%
Thick ascending limb (TAL) כ־10%; ניתנה גם הערכה של 10–15%
מקטעים דיסטליים ו־Collecting duct יתרת הכמות, כ־5%
אקסקרציה סופית פחות מ־0.1%

כאמור, אלה ערכים מקורבים; הספיגה הכוללת מתקרבת ל־‎4,319 mEq/day, כך שבמצב פיזיולוגי רגיל, נותרת בשתן רק כמות זעירה של ביקרבונט.

מנגנון הספיגה בפרוקסימל טובולי

ביקרבונט עובר פילטרציה

בפרוקסימל טובולי, ביקרבונט אינו פשוט חוצה את הממברנה האפיקלית כ־$\mathrm{HCO_3^-}$. הספיגה מתרחשת דרך מחזור של הפרשת פרוטונים ותגובות של Carbonic anhydrase ‏(CA):

  1. דרך Na⁺/H⁺ exchanger ‏(NHE) נתרן נכנס לתא מן הלומן ו־$\ce{H+}$ מופרש ללומן.

  2. הפרוטון המופרש פוגש $\mathrm{HCO_3^-}$ שעבר פילטרציה, ונוצרת חומצה קרבונית (H₂CO₃).

  3. האנזים Carbonic anhydrase IV בצד הלומינלי מסייע בפירוק החומצה הקרבונית ל־CO₂ ומים.

  4. CO₂ חוצה את הממברנה לתוך תא הטובולי. בתוך התא, Carbonic anhydrase II מסייע ליצירת H₂CO₃, שמתפרקת שוב ל־$\ce{H+}$ ו־$\mathrm{HCO_3^-}$.

  5. הביקרבונט עובר דרך הממברנה הבזולטרלית לדם, בעיקר באמצעות קו־טרנספורטר של $\ce{Na+}$/$\mathrm{HCO_3^-}$. הפרוטון ממוחזר שוב אל הלומן באמצעות NHE.

התוצאה נטו: הביקרבונט שעבר פילטרציה נספג מחדש. אין כאן יצירה נטו של ביקרבונט חדש, משום שה־$\ce{H+}$ שהופרש שימש לשחזור הביקרבונט המקורי. הפרוטון ממוחזר ומשמש את אותו תהליך פעם אחר פעם.

ספיגת הביקרבונט בפרוקסימל מושפעת מגורמים כגון ריכוז הביקרבונט בפלזמה (עד רוויה של מערכות הטרנספורט), PaCO₂, וסטטוס נפח ה־ECF: התכווצות נפח תומכת בהגברת הספיגה, בעוד התרחבות נפח נוטה להפחיתה.

Renal Control of Plasma HCO3

ספיגה ב־Thick ascending limb

סופגים עוד כ־15 אחוז של ביקרבונט

ב־TAL מתרחש מנגנון דומה: הפרשת $\ce{H+}$ ללומן, חיבורו לביקרבונט שעבר פילטרציה, פירוק החומצה הקרבונית והעברת תוצרי התגובה לתא. לאחר יצירת ביקרבונט בתוך התא הוא מועבר לדם. גם כאן מדובר בעיקר בשימור ביקרבונט מסונן, ולא ביצירה נטו של ביקרבונט חדש. למקטע זה יש גם תפקיד חשוב במחזור אמוניום, שיידון בהמשך.

הפרשת $\ce{H+}$ ו־$\mathrm{HCO_3^-}$ בחלקים הדיסטליים

לומן אלקטור שלילי סוגי type b

בחלקים הדיסטליים וב־Collecting duct פועלים שלושה סוגי תאים:

  • Principal cells סופגים נתרן דרך ENaC, ותורמים ליצירת לומן אלקטרושלילי. הדבר תומך בהפרשת יונים חיוביים, כולל אשלגן ו־$\ce{H+}$ מְתָאִים מתאימים בסביבה. אלדוסטרון מגביר את פעילות המקטע.

  • α-Intercalated cells ‏(Type A) מפרישים $\ce{H+}$ באמצעות משאבות, ובהן H⁺-ATPase, ומעבירים $\mathrm{HCO_3^-}$ לצד הדם. הם חשובים במיוחד בסילוק עומס חומצי.

  • β-Intercalated cells ‏(Type B) פועלים בכיוון מתאים למצבי עודף בסיס: מפרישים ביקרבונט ללומן בתמורה לכלור באמצעות Pendrin ‏(Cl⁻/HCO₃⁻ exchanger).

חלק 9 - הפרשת חומצה, בופרים בשתן וביקרבונט חדש

התעלומה: כיצד מפרישים ‎70–80 mEq של חומצה ביום?

ה־pH של השתן יכול לרדת בערך עד 4.5, אך גם בערך חומצי זה ריכוז הפרוטונים החופשיים הוא כ־‎0.03 mEq/L בלבד. אילו כל החומצה היומית הייתה מופרשת כ־$\ce{H+}$ חופשי, כדי לסלק ‎80 mEq/day היינו זקוקים לכ־2,667 ליטר שתן ביום:

\[\mathrm{\frac{80\ mEq/day}{0.03\ mEq/L}\approx2667\ L/day}\]

ההפרשה הזאת מתאפשרת משום שרוב הפרוטונים אינם נשארים חופשיים בשתן: הם נקשרים לבופרים שמאפשרים להפריש כמות גדולה של $\ce{H+}$ בלי שה־pH ירד ללא גבול.

buffer zone

שני המנגנונים להפרשת חומצה נטו

מנגנון התרומה היומית המקורבת שנלמדה עיקרון
Titratable acid - בעיקר פוספט כ־40%, סדר גודל של ‎30–40 mEq/day $\ce{H+}$ נקשר לבופר לא־ביקרבונט שעבר פילטרציה, ומופרש בשתן
Ammonium ($\mathrm{NH_4^+}$) - דרך Ammoniagenesis כ־60%; יכול לעלות מאוד בחמצת אמוניה קולטת $\ce{H+}$ והופכת ל־$\mathrm{NH_4^+}$ שנלכד בשתן

היחסים הם בקירוב במצב רגיל, ותלויים בעומס החומצי ובתנאי הגוף. בניגוד לכ־‎4,320 mEq/day של הפרשת $\ce{H+}$ המשמשת למחזור וספיגה של ביקרבונט מסונן, הפרשה נטו של כ־‎50–100 mEq/day היא זו שמאזנת את החומצה הלא נדיפה.

Titratable acid - בעיקר פוספט

הבופר החשוב בקבוצה זו הוא פוספט, שנמצא בשתן ויכול לקלוט פרוטון:

\[\mathrm{HPO_4^{2-}+H^+\longrightarrow H_2PO_4^-}\]

כך הפרוטון מופרש כ־$\mathrm{H_2PO_4^-}$ ולא בצורתו החופשית. ה־pKa של מערכת הפוספט, בסדר גודל של 6.8, מתאים יחסית לטווח ה־pH של השתן. גם קריאטינין יכול לשמש בופר מסוג זה; ה־pKa שלו מתאים לחלק החומצי של טווח השתן, אך כמותו מוגבלת, ולכן התרומה הכוללת שלו קטנה יותר.

המונח Titratable acid מתייחס לחומצה בשתן שניתנת למדידה בטיטרציה באמצעות הוספת בסיס עד pH ייחוס, בדוגמה - 7.4. אמוניום אינו נכלל במדידה הזאת אף שגם הוא משמש כאמצעי חשוב להפרשת חומצה.

איך יודעים אם נוצר ביקרבונט חדש?

זוהי ההבחנה המרכזית בכל מנגנון הטיפול הכלייתי בחומצה:

מה פוגש ה־$\ce{H+}$ המופרש ללומן? מה קורה? מהי המשמעות ל־$\mathrm{HCO_3^-}$ בדם?
ביקרבונט מסונן ($\mathrm{HCO_3^-}$) נוצר H₂CO₃ שמתפרק ל־CO₂ ולמים; בתוך התא נוצר שוב $\mathrm{HCO_3^-}$ והוא חוזר לדם ספיגה מחדש של הביקרבונט הקיים; אין תוספת נטו
בופר אחר, כגון פוספט הפרוטון נקשר לבופר ומופרש בשתן הביקרבונט שנוצר בתוך התא ומועבר לדם הוא $\mathrm{New \ HCO_3^-}$
אמוניה (NH₃) הפרוטון נקשר ל־NH₃ ונלכד כ־$\mathrm{NH_4^+}$; יצירת אמוניה מגלוטמין קשורה ליצירת ביקרבונט חדש תוספת ביקרבונט חדש כאשר $\mathrm{NH_4^+}$ מופרש נטו

העיקרון: על כל $\ce{H+}$ שמופרש נטו עם בופר שאינו ביקרבונט, מתווסף בקירוב $\mathrm{HCO_3^-}$ חדש אחד לדם. ביקרבונט הנוצר בתוך התא בעקבות התגובה $\ce{CO2 + H2O <=> H+ + HCO_3^-}$ נחשב תוספת חדשה כאשר הפרוטון מופרש ונקשר לבופר אחר, במקום לשמש לספיגת ביקרבונט מסונן. כך מתאפשר לחדש את מלאי הבופר שנצרך לצורך נטרול החומצה היומית.

חלק 10 - אמוניה ואמוניום: ייצור, מחזור והפרשה

Ammoniagenesis - יצירת NH₃ וביקרבונט חדש בפרוקסימל

Proximal tubule H⁺ secretion by ammoniagenesis

אמוניה (NH₃) נוצרת בעיקר ב־Proximal tubule ממטבוליזם של חומצת האמינו Glutamine. תהליך הפירוק מייצר אמוניה ומלווה ביצירת ביקרבונט חדש. לצורך הלימוד הוצגה התאמה כוללת שלפיה מולקולת גלוטמין אחת עשויה להניב בקירוב שתי מולקולות NH₃ ושתי מולקולות $\mathrm{HCO_3^-}$.

הביקרבונט החדש מועבר לדם. האמוניה או האמוניום מועברים ללומן: NH₃ יכולה לעבור ולהיקשר ל־$\ce{H+}$, ואילו $\mathrm{NH_4^+}$ יכול להיכנס למסלול ההפרשה גם באמצעות החלפת $\ce{H+}$ ב־Na⁺/H⁺ exchanger. פירוט הביניים האנזימטיים אינו העיקר; יש לזכור את הקשר $\mathrm{Glutamine → NH₃/NH_4^+ \ + \ New \ HCO_3^-}$.

מחזור האמוניום במדולה

אמוניה

לא כל האמוניום שנוצר בפרוקסימל מופרש מיד החוצה. חלק ממנו עובר Recycling לאורך הנפרון, באופן שמזכיר את מחזור האוריאה. המחזור מאפשר ליצור ריכוז גבוה של אמוניה/אמוניום באינטרסיציום של המדולה, וכך לספק מאגר התומך בהפרשת חומצה במקטעים הדיסטליים.

TAL- in ammoniagenesis

ב־Thick ascending limb אמוניום ($\mathrm{NH_4^+}$) יכול להיספג באמצעות ה־NKCC2 cotransporter, שבדרך כלל מעביר נתרן, אשלגן ושני יוני כלור. $\mathrm{NH_4^+}$ יכול להחליף את $\ce{K+}$ במסלול הזה. משם מתאפשר מעבר אל האינטרסיציום והשתתפות נוספת במחזור במדולה.

מהלך האוריאה בכליה

בהמשך, NH₃ מן האינטרסיציום יכולה להגיע אל לומן ה־Collecting duct. במקביל, α-Intercalated cells מפרישים $\ce{H+}$ אל הלומן באמצעות משאבות פרוטונים. שם מתרחשת התגובה:

\[\boxed{\mathrm{NH_3+H^+\rightleftharpoons NH_4^+}}\]

ה־$\mathrm{NH_4^+}$ שנוצר הוא יון טעון, ולכן נשאר במידה רבה בתוך הלומן ומופרש בשתן. זהו עקרון Diffusion trapping / Ion trapping: כניסת NH₃ ללומן מאפשרת לקלוט פרוטון ולשמר אותו בצורה יונית שאינה עוברת בחופשיות חזרה.

מדוע אמוניום יעיל גם כשה־pKa שלו רחוק מ־pH השתן?

למערכת $\mathrm{NH_4^+}$/NH₃ יש pKa של כ־9.1–9.2, גבוה בהרבה מה־pH השכיח של השתן. לכן היא אינה בופר אידיאלי לפי קריטריון קרבת ה־pKa, וגם אינה Titratable acid בהגדרה שהוצגה. עם זאת, דווקא הפער הזה הופך אותה למלכודת פרוטונים יעילה.

לפי הנדרסון–הסלבך:

\[\mathrm{pH=pKa+\log_{10}\left(\frac{[NH_3]}{[NH_4^+]}\right)}\]

למשל, ב־pH שתן של 5.1 וב־pKa של 9.1:

\[\mathrm{\frac{[NH_3]}{[NH_4^+]}=10^{5.1-9.1}=10^{-4}}\]

לכן רוב מוחלט של החומר מצוי כ־$\mathrm{NH_4^+}$ (כ־99.99% בדוגמה המספרית). מעט NH₃ חופשית נשארת, והפרוטונים שנקלטו כמעט אינם משתחררים חזרה. מעבר לכך, הכליה מסוגלת להגדיל את ייצור האמוניה עד פי שמונה במצב של עומס חומצי ניכר - יתרון שאין למאגר הפוספט באותה מידה.

השפעות חמצת, אשלגן וגופי קטו

בחמצת מטבולית, למשל בקטואצידוזיס, הכליה מגבירה Ammoniagenesis בפרוקסימל טובולי. כך גדלה ההפרשה של $\mathrm{NH_4^+}$ בשתן, ובמקביל גדלה היכולת לייצר ביקרבונט חדש לדם.

בהיפרקלמיה עשויה להתרחש כניסת אשלגן לתאים לצד שינוי בחלוקת $\ce{H+}$, כך שהסביבה התוך־תאית נעשית בסיסית יותר. הדבר מפחית ייצור אמוניה/אמוניום ולכן מפחית את יכולת הפרשת החומצה דרך $\mathrm{NH_4^+}$ - מנגנון התורם לנטייה לחמצת. הקשר ההדוק בין אשלגן לבין מאזן חומצה־בסיס יפותח בהמשך הקורס.

בקטואצידוזיס יש שני שינויים נוספים בעלי משמעות: עולה ייצור האמוניום, ובנוסף גופי הקטו עצמם, שהם חומצות אורגניות חלשות המגיעות לשתן, יכולים לקלוט פרוטונים ולתרום להפרשת Titratable acid. לכן הפרשת חומצה מוגברת אינה מתבססת רק על פוספט קבוע בכמותו, אלא גם על עלייה בייצור האמוניה ועל זמינותם של בופרים נוספים.


סיכום העיקרון הכלייתי: הכליה חייבת לבצע שני דברים נפרדים: לשמר את מאגר הביקרבונט באמצעות ספיגת מה שעבר פילטרציה, ולפצות על העומס החומצי היומי באמצעות הפרשת $\ce{H+}$ נטו הקשור לבופרים ויצירת ביקרבונט חדש. בפינוי החומצה, הפוספט תורם כ־Titratable acid, אך מערכת ה־NH₃/$\mathrm{NH_4^+}$ היא המנגנון הגמיש המרכזי שאפשר להגביר באופן משמעותי בחמצת.

דור פסקל