מבוא: הצורך בסודיות והקושי בגילוי
הנושא של סודיות רפואית הוא נושא אקטואלי ומעשי הנוגע לחיי היומיום. אנשי מקצוע רפואיים יודעים על מטופליהם דברים אינטימיים ופרטיים ביותר, והם אמורים לשמור את הדברים אצלם, שכן המטופלים אינם מעוניינים שהדברים יצאו החוצה ואנשים אחרים ידעו אותם.
מצד שני, ישנם מקרים רבים שבהם קיים צורך, ולעיתים אפילו הכרח, לגלות את הדברים. השאלה המרכזית היא: מהן הגבולות? כלומר, מתי מותר להוציא דברים אינטימיים של אנשים שיודעים עליהם?
כדי לענות על שאלה זו, נתחיל בבחינת הנושא מזווית כללית של דיבור מול שתיקה, ונבחן את המקורות היהודיים העוסקים בכך.
עקרון היסוד: עדיפות השתיקה על פני הדיבור
מקורות מספר משלי
כאשר בוחנים את המקורות היהודיים, מגלים שברור כי תמיד שתיקה עדיפה על דיבור. למרות שהדיבור הוא חלק חשוב מאוד אצל האדם - שכן האדם מוציא מהכוח לפועל את מחשבותיו, והדיבור הוא במידה רבה החיבור בין העולם הרוחני של האדם לבין העולם הפיזי - בכל זאת, כיוון שבני האדם הרבה פעמים משתמשים בדיבור לא בצורה מושכלת, תמיד השתיקה עדיפה כאשר יש התלבטות.
“ברוב דברים לא יחדל פשע, וחוסך שפתיו משכיל” (משלי י, יט)
המשמעות היא שאדם שמדבר הרבה, מסתבר שבשלב מסוים ידבר דברים שלא צריך לדבר - דברים המוגדרים כפשע. לכן עדיף לצמצם את הדיבור.
אותו רעיון חוזר גם בפסוק נוסף:
“חוסך אמריו יודע דעת, יקר רוח איש תבונה” (משלי יז, כז)
האדם שיודע דעת הוא חוסך אמריו - הוא אינו משתמש הרבה בדיבור. מי שהרוח אצלו חשובה והוא איש משכיל, כנראה פחות מדבר.
עוד פסוק ממשלי מחזק את הרעיון:
“גם אויל מחריש חכם יחשב, אוטם שפתיו נבון” (משלי יז, כח)
כאן שני חלקים המדברים על הערך של השתיקה: גם אדם שאינו הכי חכם, אם הוא שותק, יחשבו שהוא חכם. יתר על כן, באופן כללי, אוטם שפתיו הוא איש נבון.
מקור מספר קהלת
גם בספר קהלת, המיוחס לשלמה כמו ספר משלי, מופיע עקרון דומה:
“עת לחשות ועת לדבר” (קהלת ג, ז)
פסוק זה מופיע במסגרת רשימת הזמנים השונים, ומלמד שיש זמן מתאים לדיבור וזמן מתאים לשתיקה.
המימד הרוחני של הדיבור
כדי להבין את חשיבות הנושא, חשוב להבין את המקום המיוחד של הדיבור באדם. הדיבור הוא הביטוי של החיים של האדם והביטוי של החיבור בין האפר לבין הנשמה. זאת על פי הפסוק:
“וייצר ה’ אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה” (בראשית ב, ז)
תרגום אונקלוס מתרגם “נפש חיה” כ”רוח ממללה” - כלומר, הדיבור הוא הביטוי של החיים של האדם.
מבחינה פיזיולוגית, הדיבור עובר דרך “חמשת מוצאי הפה” - אותיות גרוניות, שפתיות, ואותיות הקשורות ללשון, לחך ושיניים. הדיבור עובר דרך הגוף, אבל באופן כללי זהו ביטוי של רוח.
מקורות חז”ל על עדיפות השתיקה
ממסכת אבות
במסכת אבות, העוסקת בענייני מוסר, מופיע המשפט המפורסם:
“שיג לחכמה - שתיקה” (אבות ג, יג)
מי שרוצה לשמור על החכמה שלו ולהחשב כחכם, עדיף שישתוק.
משנה מפורסמת נוספת אומרת:
“עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” (אבות א, טו)
החלק הרלוונטי לענייננו הוא “אמור מעט ועשה הרבה” - עדיף לצמצם את הדיבור ולהדגיש את המעשה.
משנה נוספת במסכת אבות, הנחשבת למשנה קדומה מאוד מימי בית שני, אומרת:
“שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב מן השתיקה. ולא המדרש עיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא” (אבות א, יז)
שמעון מעיד שכל הזמן היה בין חכמים, ומצא שהדבר הכי טוב והכי בריא לאדם זה השתיקה. הוא מוסיף שגם המדרש (סוג של דיבור חכמתי) אינו העיקר אלא המעשה. ולבסוף: “כל המרבה דברים מביא חטא” - הסיכוי שאדם יחטא על ידי זה שהוא מדבר הוא גבוה מאוד, ולכן עדיף לשתוק.
הקבלה היוונית: שבועת היפוקראטס
מעניין לציין שבתקופה זו, במקביל לתקופת חז”ל ולתקופת המשנות במסכת אבות, הופיעה גם שבועת הרופאים של היפוקראטס. למרות שככל הנראה לא היה קשר ישיר בין החכמים בארץ ישראל לבין הרופאים ביוון, מעניין שהרבה פעמים החכמה עוברת מצד לצד ועוסקים באותם נושאים, וכמעט נותנים את אותן הוראות מעשיות.
בשבועתו של היפוקראטס כתוב:
“כל אשר אראה ואשמע בשעת הטיפול, וגם שלא בשעת הטיפול, באורח חיי האנשים, ובאשר אין להשמיע מחוץ לביתם - לא אגלה מזה מאומה, כי ידעתי כי סוד הוא שאין להגלותו”
כאן מדובר על משהו מקצועי יותר מהכללים שחז”ל נתנו, שהיו הוראות כלליות. אבל הרעיון זהה: שמירת מידע פרטי ואינטימי.
המקור הגמרא: איסור גילוי דברים פרטיים
הכלל הבסיסי מתלמוד בבלי
בתלמוד הבבלי, במסכת יומא, מופיעה אמירה חשובה מאוד של רבא:
“מכאן לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: ‘וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמור’” (יומא ד, ב)
זוהי אמירה משמעותית ומחמירה מאוד. כלומר, אם מישהו מספר משהו שנוגע אליו באופן אישי, גם אם הוא לא אמר בפירוש “אל תגלה”, אסור לגלות את הדבר. הוא אינו צריך להגיד “אל תגלה” - אלא אם סיפר משהו אישי, בעקרון אסור ללכת ולספר את זה לאחרים, אלא אם כן הוא נתן רשות מפורשת.
המקור לכלל זה נלמד מהפסוק שבו אלוהים מדבר אל משה ואומר לו “לאמור” - כלומר, אני אומר לך משהו ולך תגיד. נראה מכאן שאם הוא לא היה אומר לו להגיד, היה אסור לו להגיד.
רש”י מפרש שהמילה “לאמור” אפשר לפרק אותה לשתי מילים: “לא אמור” - כלומר, הוא נאמר “לאמור” - לא אמור הדברים אלא אם כן נותן לו רשות.
המהרש”א מעיר שלא צריך את הדרשה הזו של רש”י. עצם העובדה שהוא אומר לו “לך תגיד” מלמדת שאם הוא לא היה נותן לו את הרשות, היה אסור לו להגיד.
כאן אנו רואים שמעבר לכל מה שנאמר על עדיפות השתיקה, נכנסים להגדרה הלכתית ממש: אם קיבלת מידע אישי פרטי, אין צורך לומר לך “אל תספר את זה לאחרים” - אלא המשמעות היא שסיפרת רק לך, ויש לשמור את זה אצלך.
מדרשים נוספים על שמירת סודות
בספר “אוצר מדרשים”, אוסף של מדרשים המפוזרים במקומות שונים, מופיע במדרש אלפא ביתא, בפרק יט, נושא על “כיסוי הסוד”:
“לעולם הוה זהיר בסוד חברך, ואל תגלהו. וחרפה גדולה היא למגלה סוד חברו, אפילו בשעת מריבה. שנאמר: ‘בסוד רך אל תגל, פן יחסדך שומע’”
הרבה פעמים בשעת מריבה, כשאדם רב עם מישהו והוא יודע עליו מידע פרטי (שהוא סיפר לו או שהוא יודע ממקורות אחרים), הוא כדי לפגוע בו מגלה את הסוד. ולא תמיד - הרבה פעמים נמצאים שם עוד אנשים, ואז הם שומעים. זה חלק מגילוי הסוד. במקום פגיעה פיזית, הוא מגלה את הסוד שלו.
אז גם בשעת מריבה, אף שאדם עשוי להיות כועס ורוצה להשיב, דברים שאתה יודע - תשאיר אצלך.
המדרש ממשיך:
“לעולם ישתדל אדם לכסות סוד חברו ואל יגלנו, שכל המגלה סוד כאילו שופך דמים. כשנאמר: ‘לא תלך רכיל בעמך’, כתיב ‘לא תעמוד על דם רעך’”
ההקבלה מעניינת: איסור “לא תלך רכיל בעמך” (איסור רכילות) מופיע בסמיכות ל”לא תעמוד על דם רעך”. המסקנה היא שהרבה פעמים, ברגע שמגלים סוד, הדבר ממש נוגע לשפיכות דמים - כי אנשים אינם מעוניינים שיגלו דברים עליהם, וברגע שהדברים יוצאים החוצה, זה גורם להם בושה גדולה מאוד ולפעמים גם לנזקים ממשיים בחיים.
המדרש מוסיף:
“כל המגלה הסוד נקרא רכיל”
המילה “רכיל” קשורה למקצוע הרוכל, העובר ממקום למקום. האותיות כף וגימל בעברית הן אותיות סמוכות, ולכן במקום “רכיל” אפשר לקרוא “רגיל”. הרוכל שמוכר דברים זה לגיטימי לגמרי, והוא מתפרנס מזה. אבל לפעמים הרוכלים היו גם מעבירים דברים, וגם הסוחר הרבה פעמים מעביר דברים. יש גם אנשים שהם לא רוכלים בדיוק, אבל הם מעבירים דברים ממקום למקום.
“והמכסה עליו - נקרא נאמן, שנאמר: ‘ונאמן רוח מכסה דבר’” (משלי יא, יג)
מי ששומר את הסוד אצלו נקרא נאמן. כמו שיש נאמן בענייני כספים או בוררות, שמפקידים כסף אצל עורך דין נאמן והוא מחזיק את הכסף אצלו עד שהדברים מתבררים, כך יש גם נאמנות בדברים. כדאי לספר דברים רק לאנשים נאמנים.
הלכות הרמב”ם: רכילות כלאו דאורייתא
הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ב, הלכה א) כותב:
“המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר: ‘לא תלך רכיל בעמך’”
אצל הרמב”ם, מרחל ומרגל זה אותו דבר. המרגל בחברו - כלומר, אחד שמספר ומעביר מידע על חברו - עובר בלא תעשה. זהו איסור בתורה, כמו עוד 364 לאווי שיש בתורה מתוך 613 מצוות. רכילות היא אחד מאיסורי לא תעשה של התורה, בדיוק כמו לא לאכול בשר וחלב או לא לאכול חזיר.
ההבדל הוא שכשאדם אוכל דבר שאסור, הוא מכניס לפיו דבר שאסור לאכול, וכשהוא מרכל, הוא מוציא מפיו. מבחינת חומרת האיסור, זה אותה חומרה, למרות שמצערנו אצל אנשים, הרבה פעמים להכניס לפה נראה להם יותר חמור מאשר להוציא מהפה. אבל בעקרון, מבחינת התורה, זה אותו דבר.
הרמב”ם ממשיך:
“ואף על פי שאין לו קים על דבר זה - עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל”
כלומר, אם אדם רכל, הוא לא יקבל מלקות, בניגוד לאיסורי לא תעשה שהם קשורים למעשה בפועל. אבל זה לא אומר שהדבר אינו חמור - זהו עון גדול. הרבה פעמים רכילות יכולה להביא לשפיכות דמים.
“לכך נסמך ‘לא תלך רכיל בעמך’ ל’לא תעמוד על דם רעך’”
כפי שראינו במדרש, הסמיכות בין שני הפסוקים אינה מקרית - היא מלמדת על הקשר הישיר בין רכילות לבין סכנת חיים.
סיפור דואג האדומי: דוגמה קלאסית לתוצאות הרסניות של רכילות
הרמב”ם מביא דוגמה מקראית לכוח ההרסני של רכילות מסיפור דואג האדומי. לאחר שדוד המלך ניצח את גוליאת, בנות ישראל יצאו בריקודי ניצחון ושרו: “הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו”. שאול שמע את זה והתחיל לחשוד שדוד מנסה לקחת ממנו את השלטון, ומאז החל לרדוף אחריו.
במסגרת בריחתו, הגיע דוד לנוב, יישוב מצפון לירושלים שבו עמד המשכן לאחר חורבן שילה. שם פגש את אחימלך הכהן, שנתן לו לחם הפנים ואת חרבו של גוליאת שנשמרה שם למזכרת. אחימלך לא היה מודע לרדיפה של שאול אחרי דוד, ובתמימותו נתן לו כבוד כחתן המלך שנשוי למיכל.
אולם במשכן הסתובב דואג האדומי, שהיה איש סודו של שאול. הוא ראה שאחימלך מסייע לדוד, והלך וספר לשאול על כך. התוצאה הייתה טבח נורא - שאול הרג שמונים וחמישה כהנים שהיו בנוב, ונוב נחרבה.
זוהי דוגמה קלאסית לסוג של רכילות - דואג לא דיבר דברים שליליים בהכרח, אלא פשוט העביר מידע. אולם מכיוון שהוא ידע את מצבו הנפשי של שאול ואת יחסו לדוד, ההעברה הזאת של המידע הובילה לתוצאות הרסניות.
ארבע מדרגות באיסורי דיבור
הרמב”ם מגדיר ארבעה סוגים שונים של איסורי דיבור, בחומרה עולה:
1. רכילות
“איזה הוא רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני. אף על פי שהוא אמת - הרי זה מחריב את העולם”
רכילות היא העברת מידע על אחרים, גם אם המידע אמיתי לחלוטין. המטרה היא פשוט העברת עובדות, אבל הרמב”ם מדגיש שזה “מחריב את העולם” - ביטוי חריף מאוד על כוחו ההרסני של הדיבור.
2. לשון הרע
“ויש עון גדול מזה מאוד והוא בכלל עון זה, והוא לשון הרע - והוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת”
כאן מדובר כבר על דיבור שלילי נטו - לספר על מישהו דברים ביקורתיים או שליליים, גם אם הדברים אמיתיים. זה שונה מרכילות בכך שכאן הכוונה היא להעביר דברים של גנאי.
3. מוציא שם רע
זהו שקר מוחלט - להעביר מידע כוזב על אחרים. זוהי מדרגה חמורה יותר מלשון הרע.
4. בעלי לשון הרע
“זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו - ואמר דברים של גנאי. על זה אמר הכתוב: ‘יכרת ה’ כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות’”
זוהי המדרגה הקשה ביותר - אנשים שזהו העיסוק שלהם. הם יושבים כל הזמן ומדברים על אנשים אחרים, ומעבירים דברים של גנאי. היום זה יכול להתבטא גם ברשתות החברתיות או במדורי רכילות בעיתונים.
פומביות הדיון במשפט: הבדל בין המשפט העברי למשפט המודרני
במשפט המודרני קיים עקרון של פומביות הדיון - כל אחד יכול להיכנס לאולם בית המשפט ולצפות בדיון. לעומת זאת, בהלכה היהודית אין דבר כזה. המשפט בהלכה העברית הוא תמיד בדלתיים סגורות, כמו היום במשפטי דיני משפחה או בעניינים ביטחוניים.
אף גם כאשר מפרסמים את פסק הדין, אסור לגלות איך התפלגו הדעות בבית הדין:
“אין אחד שיצא לא יאמר: אני מזכה וחברי מחייבים, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי. ועל זה נאמר: ‘לא תלך רכיל בעמך’ - והולך רכיל מגלה סוד”
כלומר, אם אחד הדיינים יפגוש את בעל הדין שחויב ויגיד לו: “אני הייתי בעדך, אבל שני החברים שלי היו בדעה אחרת”, זה נחשב רכילות. הסיבה ברורה: בעל הדין יכעס על הדיינים שחייבו אותו, ויתפתח סכסוך מיותר.
רודף: המקרה שבו חובה לגלות מידע
למרות החומרה של איסורי הדיבור, ישנם מקרים שבהם לא רק מותר אלא חובה לגלות מידע. זה קורה כאשר אדם מהווה סכנה לאחרים - מצב המוגדר הלכתית כ”רודף”.
“הרודף אחר חברו להרגו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווים להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של הרודף”
המושג “רודף” כולל שני סוגים:
- רודף פלוני - אדם המנסה לפגוע באדם ספציפי
- רודף אחר החברה - אדם המסכן את הציבור הרחב
דוגמאות למקרים שבהם חובה לגלות מידע:
- אדם מסוכן בהתנהגותו
- חולה במחלה מדבקת שאינו נזהר בבידוד
- חולה אפילפסיה המבקש רישיון נהיגה מבלי לחשוף את מחלתו
חשוב להדגיש שאין כאן “אזור אפור” - או שגילוי המידע אסור בצורה מוחלטת, או שבמקרים קיצוניים זה הופך לחובה מוחלטת.
הדוגמה הרפואית: לידה מסובכת
הרמב”ם מביא דוגמה רפואית מעניינת מתחום הלידה:
“היא מצוות לא תעשה לחוס על נפש הרודף. לכך ראו חכמים: העוברה שהיא מקשה לילד - מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין בידוח ביד, מפני שהוא כרודף אחרי הולדת. ואם הוציא העובר את ראשו - אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם”
כאן מופיעה הבחנה עדינה: כל עוד העובר לא הוציא את ראשו, הוא נחשב “כרודף” ומותר לפגוע בו להצלת האמא. אבל ברגע שהוציא את ראשו (כלומר, נולד), הוא נחשב כאדם עצמאי, ואז “אין דוחים נפש מפני נפש”. זה “טבעו של עולם” - מצב טבעי שבו צריך לתת לטבע לנהל את העניין.
ספר “חפץ חיים”: מהפכה בהתייחסות לאיסורי דיבור
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, רבי ישראל הכהן מרדין, שנודע בשם “חפץ חיים”, כתב ספר מקיף על נושא איסורי הדיבור. השם “חפץ חיים” נלקח מהפסוק בתהלים:
“מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה”
הספר התפרסם כל כך עד שהמחבר נודע על שמו, ונהוג לקרוא לו “החפץ חיים” במקום בשמו המקורי.
הרקע להתפרסמות הספר היה מצב קשה במזרח אירופה: היו הרבה חיכוכים בתוך הקהילות היהודיות, הלשנות לשלטונות (במיוחד בעקבות גזירת הקנטונים - גיוס יהודים לצבא הרוסי), ומקרים רבים של רכילות ולשון הרע.
הספר כולל “הלכות רכילות ולשון הרע” - חלק הלכתי מפורט, וספר נוסף שנקרא “שמירת הלשון” - חלק מוסרי המדבר על חומרת האיסורים.
מקרים שבהם חובה לגלות: עקרון “לפני עיוור לא תתן מכשול”
החפץ חיים מגדיר במדויק מתי חובה לגלות מידע פרטי:
“אם אחד רואה שחברו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחד, והוא משער שבוודאי יסוב לו על ידי זה נזק, צריך להגיד לו כדי להצילו מהנזק”
דוגמה קלאסית: אדם רוצה להיכנס לשותפות עסקית עם מישהו, אבל אתה יודע שאותו “מישהו” הוא לא ישר והחבר שלך עלול ליפול בפח. במקרה כזה, חובה להגיד לו.
העקרון המנחה כאן הוא:
“לפני עיוור לא תתן מכשול” (ויקרא יט, יד)
חכמים הרחיבו את הפסוק מעבר לעיוור פיזי: “עיוור בדעת” - אדם שהולך לעשות משהו ואין לו את כל המידע, ועלול להיכשל. זה יכול להיות בעניין שותפות, בעניין זוגיות, או בכל תחום אחר.
הדוגמה הנפוצה בתחום הזוגיות: יש בחורה שאתה יודע עליה דברים מסוימים, והבחור לא יודע. לפעמים היא הסתירה דברים, ולפעמים פשוט לא סיפרה. במקרים מסוימים, עלולה להיות חובה להעביר את המידע…
תנאי ההיתר לגילוי מידע: חמשת הכללים של החפץ חיים
החפץ חיים מגדיר חמישה תנאים מחמירים שחייבים להתקיים כדי שיהיה מותר (ולמעשה חובה) לגלות מידע פרטי על מנת להציל אדם מנזק:
תנאי ראשון: וודאות הערכה
“תיזהר מאוד שלא יחליט תכף את העניין בדעתו לעניין רע, ותתבונן אם הוא בעצם רע”
יש הרבה פעמים שדברים נראים בעייתיים, אבל זה לא באמת רע. אנחנו גם לא אנשים אובייקטיביים לגמרי. לפעמים אתה יודע על הבחורה דבר מסוים, אבל זה לא מדויק, וחוץ מזה את העובדה הזאת אפשר לפרש אותה בכל מיני צורות.
דוגמה מפרשת השבוע (פרשת שלח): השליחים המרגלים ראו כל מיני דברים ופירשו אותם בצורה שלילית, אבל זה לא היה שלילי. הם ראו ערים מבוצרות - אתה יכול להגיד שזה עם מאוד חזק שביצר את הערים שלו, אבל יכול להיות שזה עם מאוד מפוחד שלכן בנה חומות גבוהות.
תנאי שני: דיוק בהעברת המידע
“שלא יגדיל בסיפורו את העניין לרע יותר ממה שהוא”
כשמספרים, צריך לספר בצורה מדויקת. הרבה פעמים אנשים יש להם נטייה כשמספרים איזה משהו, כבר מרחיבים את מה שהם יודעים. אתה רוצה להעביר את המידע - תבחר טוב את המילים שלך, לא להגדיל את הדברים יותר ממה שהם.
תנאי שלישי: כוונה טהורה
“שיכוון רק לתועלת לסלק העניין מזה, ולא מצד שנאה שכנגדו”
הרבה פעמים אנשים יש להם הנאה מאוד גדולה לספר דברים רעים, במיוחד אם זה מישהו שהם לא אוהבים אותו כל כך או לא סימפטיים אותו. ואז יש להם כבר הזדמנות עכשיו לספר עליו כל מיני דברים. זה בעיה. הכוונה צריכה להיות באמת לשם שמים - שאותו אחד שהולך לספר לו לא יינזק.
החפץ חיים מוסיף נקודה חשובה:
“התבונן מתחילה אם תבוא מזה תועלת להצילו. כמה פעמים שאפילו אם יאמר לו, לא ישמע לו”
הרבה פעמים בן אדם כבר סגר חוזה עבודה, מתחיל מחר לעבוד. גם אם תספר לו עכשיו שיש בעיה עם מקום העבודה הזה, הוא לא ינתק את הקשר. מה יהיה? מחר יתחילו את העבודה, יעבדו שבוע-שבועיים, יהיה ביניהם איזה סכסוך, ואז תוך כדי הסכסוך הוא יגיד: “יודע, לפני שהתחלתי לעבוד אצלכם כבר סיפרו לי עליכם כך וכך”. אז מה עשית? פה יהיה עכשיו רכילות ויהיה שנאה מאוד גדולה ומריבה שמי יודע לאן היא תגיע.
תנאי רביעי: חיפוש חלופות
“אם אפשר לסבב את התועלת הזו מבלי שיצטרך לגלות לפניו ענייניו לרעה - אין לספר עליו”
אם אני יכול להעביר את המידע בלי שאני אצטרך לגלות את כל העניינים השליליים, או אם התוצאה - אני יכול לגרום לזה שבסופו של דבר האדם הזה לא יקבל את העבודה בלי לספר את המידע השלילי (למשל, להציע לו מיד עבודה אחרת והוא ילך לעבודה השנייה, וככה לא ילך לעבודה הראשונה) - אין לספר עליו.
תנאי חמישי: איזון הנזקים
“כל זה אינו מותר רק אם לא יגיע בו על ידי סיפורו רע ממש לנידון… אבל אם יגיע לו על ידי סיפורו רע ממש - אסור לספר עליו”
צריך להעביר את המידע, אבל הנזק שיהיה לאותו אחד שאני מספר עליו יהיה הרבה יותר ממה שמגיע לו. אם מדובר על אדם שאולי יקבל עובד זה, אז בסדר - ימצא עובד אחר. אבל אם על ידי הסיפור שלי עכשיו לאותו אחד זה יתפרסם, והאיש הזה בכלל לא יוכל למצוא עבודה בשום מקום, או הבחורה הזאת אף פעם לא תוכל למצוא בן זוג - הדברים האלה יכולים לעשות נזק מאוד גדול. אז בוודאי שצריכים להיזהר לא לספר כיוון שההרס תהיה הרבה יותר גדולה.
אתם רואים פה חמישה סעיפים שבאמת, כדי שאדם יוכל לספר דברים - לא רק שיוכל, אלא במקרים שהוא צריך - צריכים ממש להיזהר בכל הסעיפים, לעבור סעיף אחרי סעיף, חמישה סעיפים, עם הכל בסדר, בצורה מדויקת, לעשות את זה בצורה מדויקת וטובה כדי להגיע לתוצאה. התוצאה היא להציל את האדם.
חובת העדות בבית המשפט
מעבר לעקרון “לפני עיוור לא תתן מכשול”, קיימת גם חובה הלכתית נוספת - חובת העדות בבית המשפט, הנובעת מהעקרון “לא תעמוד על דם רעך”. הרמב”ם מרחיב:
“כל היכול להציל ולא הציל עובר על ‘לא תעמוד על דם רעך’. וכן הרואה את חברו טובע בים, ולסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או תומנים לו פח ולא גילה אוזן חברו והודיעו”
הביטוי “לא תעמוד על דם רעך” אינו מתייחס לאו דווקא לדם במובן הפיזי של סכנת חיים. הרבה פעמים גם הביטוי “דם רעך” הוא כל פגיעה שהיא. לדוגמה, מי שמלבין את פני חברו ברבים הוא כאילו שופך דמים.
שבועת הרופאים והשפעתה על חובת העדות
בשולחן ערוך נפסק:
“כל מי שיודע עדות לחברו וראוי להעידו (שיש לחברו תועלת בעדותו) - חייב להעיד אם נתבעו שיעיד לו… ואם כבש עדותו - פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים”
השאלה המעשית היא: מה קורה כאשר רופא נשבע שבועת הרופאים שלא לגלות סודות, ואחר כך הוא נדרש להעיד בבית משפט?
רבי אליעזר ולדנברג (בספר “ציץ אליעזר”) דן בשאלה זו ומסביר:
“אם אדם נשבע שלא להעיד… זו היא שבועת שווא שחייבים לזדון על מקיצה. בעקרון, אם אדם נשבע שהוא לא יעיד… השבועה הזאת לא מחייבת אותו לעבור. יש מצווה להעיד. האדם לא יכול להישבע שהוא לא יקיים מצווה”
זה נקרא “שבועת שווא” - יש ביטוי בתלמוד “מושבע ועומד מהר סיני”, כלומר, אתה הרי מחויב במצוות. אז אתה לא יכול להישבע שאתה לא תאכל מצה בפסח, כי בתורה כתוב שאתה צריך לאכול מצה בפסח.
לכן:
“אם אני אשבע לחברו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודע, או שלא אעיד לך אם אעיד לך עדות - הרי זה לא כלום, משום שבועת שווא, פני שהוא מצווה להעיד”
אותו דבר אם הרופא נשבע שבועת הרופאים ושבועת הרופאים כוללת גם לא לגלות בבית משפט - אם יש חובה להעיד, אז בסיטואציה הזאת השבועה לא חלה.
שבועה כללית מול שבועה פרטנית
ציץ אליעזר מעלה שאלה עדינה: מה אם השבועה היא כללית מאוד (כמו שבועת הרופאים הכללית) ולא פרטנית למקרה ספציפי?
“מכל מקום נראה לי שאפילו אם השבועה חלה בכלל… בכל מקום שהעביר בידו השבועה לבטל מצווה - זה עבירה כבר, כי אתה חייב. יש מצווה לעיד”
לכן הוא מסיק:
“מסתבר שהרופא - הוא מפורט רופא דתי, חבר שומר מצוות - לא כיוון כלל בשעת שבועתו לכלול בה גם שלא לגלות דבר שהיא באמתות עבירה בידו. כשאדם נשבע את השבועה הכללית שהוא לא יגלה סודות, בוודאי שהוא לא יתכוון לסיטואציות שבהם יש מצווה לגלות”
סטודנטים ליד מיטת חולה: בעיית הפרטיות הרפואית
ציץ אליעזר דן גם בשאלה מעשית נוספת:
“אם יש משום גילוי סוד בהרצאת סטודנטים ליד מיטת חולה, כאשר המטרה היא לימוד הסטודנט ולא עזרה על החולה”
הוא מציין שלכאורה יש כאן בעיה, שכן המטרה היא ללמד את הסטודנטים, ותוך כדי הלימוד מגלים כל מיני דברים שהחולה לא היה מעוניין שיגלו.
אולם הוא מציע שלוש הצדקות:
א. הנחה מובלעת בשבועה
“בשעת השבועה יודע כל רופא שידריך סטודנטים ליד מיטת חולה… בוודאי לא כיוון להחליט בשבועה שלא לגלות גם לסטודנטים”
כלומר, כשהרופא נשבע כשהוא למד רפואה, הוא ידע שככה נהגו איתו כשהוא היה סטודנט, ולכן בוודאי לא התכוון לסיטואציה שהוא יהיה מדריך.
ב. תועלת הדדית בלימוד
“ועוד סברה נוספת… שבכל חכמה ישנו הכלל שאלו מתלמידה יותר מכולם, ועל ידי הסברה להם והשאלות ששואלים, לא פעם היא תורמת מצלות דבר מה חדש לתולדת רפואה ושל חולה”
כלומר, לפעמים כשהרופא מספר את המצב של החולה והסטודנטים שומעים, הסטודנטים מעירים לו על דברים שהוא לא חשב, אז יכול להיות שבסופו של דבר זה יהיה גם לטובת החולה.
ג. קבלת הסכמה
“נראה שבמקום שהרופא יבקש רשות מהחולה… ואם מביא התנגדות, יש לכו למנוע מלהביא מסביב למיטת החולה”
למרות ההצדקות הקודמות, עדיף שהרופא יבקש רשות מהחולה מראש.
דוגמה מעשית: חולה אפילפסיה ורישיון נהיגה
“לחולה מחלת האפילפסיה שנהיגתו עלולה לסכן את עצמו ואת אחרים - האם מותר למסור על מחלתו לשלטונות הרישוי, והאם יש אולי חיוב לעשות כך?”
התשובה פשוטה וחד-משמעית:
“בוודאי הברור שמותר וגם חייב למסור על מחלתו לשלטונות… החולה הזה עלול לסכן את עצמו וגם את האחרים אם הוא יקבל רישיון. זה אין לך דבר שדוחה פיקוח נפש מלבד השלוש עבירות, ופה יש פיקוח נפש. ופיקוח נפש דוחה בוודאי ‘לא תלך רכיל’”
מדובר כאן ממש על סכנת נפשות, ופיקוח נפש דוחה כמעט את כל האיסורים, כולל איסורי דיבור.
אזהרה לרופאים: זהירות בשיחות יומיומיות
לסיום, הרצאה כוללת אזהרה מעשית מפרופסור אברהם שטיינברג:
“רופאים נפגשים אחד עם השני בחדר אוכל או במעלית או במקומות שונים, יש להם הרבה פעמים דיבורים על חולה כזה או אחר, ולא תמיד נזהרים באמת להעלים את השם או לא להעביר מידע שהוא מידע סודי. מעבירים דברים ככה מתוך שיחת רכילות ידידותית”
זהו דבר טבעי שאנשי מקצוע אוהבים לספר חוויות אחד לשני, אבל צריכים מאוד להיזהר בקטע הזה. יעוץ של רופאים שנמצאים ביחד זה דבר חיובי לצורך הרפואה, אבל סתם מבחינת החוויות צריכים מאוד להיזהר שלא יצא מכאן מידע שלא אמור להתפרסם.
סיכום
הנושא של סודיות רפואית ביהדות מעלה מתח בין שני עקרונות חשובים: מחד גיסא, חובת שמירה על פרטיותו של הפרט וכבודו, ומאידך גיסא, חובת הצלת נפשות ומניעת נזק לאחרים. ההלכה מציבה כללים ברורים ומחמירים המאפשרים לרופא לנווט בין עקרונות אלו בצורה מדויקת ואחראית.
העקרונות המנחים הם:
- עדיפות השתיקה ככלל יסוד
- איסור מוחלט על רכילות ולשון הרע כאשר אין צורך
- חובת גילוי במקרים של סכנה ממשית לאחרים
- תנאים מחמירים לגילוי מידע, הכוללים וידוא הצורך, דיוק בהעברה, כוונה טהורה, חיפוש חלופות ואיזון נזקים
הדיון מלמד שההלכה אינה רואה במקצוע הרפואה פטור מהכללים הכלליים של שמירת סודות, אלא דווקא מחייבת רגישות מוגברת ודקדוק רב בהחלטות מורכבות הנוגעות לחיי אדם.
דור פסקל